ע"פ 10584/07 אמיליו מוגילנר נ. עיריית נס ציונה

לפניי ערעור על החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים ברחובות ( השופט צ' הרטל ) מיום 21.11.2007 שלא לפסול עצמו מלדון בעמ"ק 5586/06.

1.ביום 17.10.2006 הוגש לבית המשפט לעניינים מקומיים ברחובות כתב אישום נגד המערער, בו יוחסו לו עבירות של אי קיום צו בית משפט לפי חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. בכתב האישום נאמר כי במסגרת הליכים קודמים הוצאו נגד המערער צווי הריסה וצווי איסור שימוש במבנים שונים שבנס-ציונה, וכי אלה לא קוימו על ידו במועדים שנקבעו.

2.עם תחילת המשפט טען המערער כי לא עשה כל שימוש במבנים, ולכן כפר הוא באישומים של אי קיום צווי איסור השימוש. בדיון שהתקיים ביום 21.11.2007, לאחר שתמה פרשת התביעה, התברר כי מספר עדי הגנה לא התייצבו בבית המשפט. לאחר דין ודברים, ובעקבות הצעת בית המשפט, הסכימה המדינה למחוק את האישומים בתיק שלגביהם ביקש הסניגור לזמן את העדים, תוך הותרת האישומים האחרים על כנם. לפיכך הוסכם כי התייתר הצורך לשמוע את העדים שהמערער ביקש לזמן לדיון.

בשלב זה ביקש הסניגור לזמן את מרשו להעיד בבית המשפט. ואולם, בית המשפט סירב לבקשה. לטענת הסניגור - שאינה מעוגנת בפרוטוקול הדיון - ציין בית המשפט כי התיק מוכר לו היטב ומכאן שאין טעם בשמיעת עדותו של המערער, שלא תוכל להוסיף דבר. נוכח התבטאויות נטענות אלו הגיש הסניגור בקשה לפסילת בית המשפט, בטענה כי דעתו של בית המשפט ננעלה על הרשעת המערער. בית המשפט קמא דחה על אתר את בקשת הפסלות, וקבע בהחלטתו את הדברים הבאים:

"דבריי על פיהם אין הרבה טעם בעדות נוספת של הנאשם מאחר והנסיבות נהירות לי היטב לא נאמרו בעקבות החלטה על פיה ידוע לבית המשפט בדיוק איזה הכרעת דין או גזר דין הוא יתן בתיק זה.

תיק זה נמשך כבר זמן רב ונדחה אין ספור פעמים, על פי בקשת הנאשם ובא כוחו לזמן עדים נוספים אשר יקלו על הנסיבות שיוחסו לנאשם, זה ולא יותר.

בקשת הסניגור לפסילת השופט נדחית.

הנאשם חופשי להעיד אם הוא מבקש לעשות כן".

3.על החלטה זו הוגש הערעור שלפניי. בערעור נטען כי החלטת בית המשפט שלא לאפשר למערער למסור את גרסתו, והתבטאויותיו של בית המשפט כי אין כל צורך לשמוע את עדותו של המערער, פגעו בזכותו של המערער להוכיח את חפותו, בהתחשב בכך שמלבד המערער אין עוד עדי הגנה בתיק. על פי הטענה נסיבות אלה מלמדות כי דעתו של בית המשפט ננעלה לעניין הרשעת מרשו ומשכך פסול הוא מלדון בתיק. עוד טען הסניגור כי אף שבהחלטה בבקשת הפסלות קבע בית המשפט כי המערער יוכל להעיד, הרי אין בכך כדי להראות, בדיעבד, כי דעתו של בית המשפט אינה נעולה להרשעה. לבסוף טען הסניגור כי יש לפסול את בית המשפט אף מן הטעם של מראית פני הצדק.

בתשובה לטענות הסניגור, טענה באת-כוח המשיבה כי בית המשפט לא ראה טעם בעדות נוספת של המערער מן הטעם שעובדות המקרה מוכרות לו, ומן הטעם שעמדת המערער ברורה בהתחשב בכפירה המפורטת שנמסרה בתיק. מכל מקום נטען, כי מדובר בהחלטה דיונית שאינה מקימה עילת פסלות, מה גם שלבסוף התיר בית המשפט את עדותו של המערער.

4.לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, ועיינתי בחומר שבתיק, שוכנעתי כי דין הערעור להידחות. ראשית יוער, כי מעיון בפרוטוקול הדיון כלל לא עולה כי אכן ניתנה על ידי בית המשפט החלטה שמונעת מן המערער למסור עדות. כל שעולה הוא, כי בית המשפט התבטא כי אין טעם בעדותו של המערער שכן נסיבות המקרה ידועות לו היטב. ואולם, התבטאות זו, כשלעצמה, אינה מקימה עילת פסלות, ועל פני הדברים נראה כי מטרתה היתה להביא לייעולו של ההליך. לפיכך שוכנעתי, כי התבטאות זו אינה מלמדת כי דעתו של בית המשפט ננעלה באופן שמצדיק את פסילתו מלשבת בדין. יצוין, כי מסקנה זו מתחזקת אף מכך שבית המשפט החליט ליתן למערער אפשרות להעיד, אם יבחר לעשות כן. יוער, כי אף אם ניתן היה לקבוע כי במהלך הדיון אכן ניתנה על ידי בית המשפט החלטה שמונעת מהמערער למסור עדות, הרי מדובר בהחלטה דיונית שניתנה לגוף ההליך. כידוע, אין בהחלטה מסוג זה כדי להקים, כשלעצמה, עילת פסלות (ראו, ע"פ 3504/92 הלפרן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.10.1992) ), ולפיכך אף מטעם זה לא ראיתי להיעתר לערעור. לבסוף יצוין כי לא מצאתי ממש בטענה כי קמה עילת פסלות אף מן הטעם של מראית פני הצדק. כפי שנקבע לא אחת, בהיעדר ביסוס אובייקטיבי לטענת פסלות אין לאפשר לעשות בה שימוש שאחרת עלול הדבר להביא לריקונן מתוכן של עילות הפסלות (ראו לאחרונה, ע"פ 8002/07 בסרייב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.11.2007)). דברים אלה יפים אף לענייננו.

אשר-על-כן, הערעור נדחה.