ע"פ 106/09 חאלד נאשף נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

1.

כתב האישום בו עוסק ערעור זה הוגש נגד שלושה נאשמים: ריאד

אלמצרי (להלן: ריאד), יוסף מצארווה (להלן: יוסף) ועבדאלרחים מצארווה (להלן: עבדאלרחים). נטען, כי במהלך שנת 2008 קשרו השלושה עם אחרים, ובתיווכו של חאלד נאשף (להלן: חאלד), לירות מנשק חם לעבר עמאר מוסטפא (להלן: המתלונן), תושב דלית אל כרמל, כשהאחרים מבטיחים להם בתמורה סכומי כסף שונים. בתאריך 22.1.08 ניגשו בני החבורה לבצע את זממם, ולצורך כך נסעו ריאד, יוסף ועבדאלרחים לדלית אל כרמל כאשר הם מצוידים באקדח ותחמושת בה החזיקו שלא כדין. הם הגיעו למקום עסקו של המתלונן, ובעוד עבדאלרחים נותר להמתין ברכב, נכנסו לשם ריאד ויוסף ולשאלתם השיבה העובדת במקום כי מעבידה אמור לשוב תוך זמן קצר. ריאד ויוסף שבו לעסק לאחר זמן מה. ריאד ביקש לקנות פיצוחים, ובעוד המתלונן פונה למלא את מבוקשו, ניגש אליו יוסף ומהאקדח שבידו ירה לעברו, ממרחק קצר, 6 קליעים. לאחר זאת הסתלקו הקושרים מהמקום, והותירו את המתלונן פצוע בבטנו, בידו ובירכיו. הוא הובהל לבית החולים, שם נותח.

2.

בעובדות אלו הודו ארבעת המעורבים בפרשה (להלן: גם המשיבים), ובעקבות כך הרשיע בית המשפט המחוזי את ריאד ויוסף בעבירות של קשירת קשר לבצע פשע (רצח) וניסיון לרצח, ואילו עבדאלרחים וחאלד הורשעו בעבירה של קשירת קשר לביצוע חבלה חמורה בכוונה מחמירה. כמו כן, הורשע עבדאלרחים בעבירה של חבלה חמורה, וחאלד בעבירה של סיוע לחבלה חמורה. ריאד, יוסף ועבדאלרחים הורשעו בעבירה נוספת – נשיאת נשק שלא כדין. לאחר שנשמעו הטיעונים לעונש, גזר בית המשפט המחוזי לריאד 11 שנות מאסר, וליוסף 12 שנות מאסר. עבדאלרחים וחאלד נדונו ל-6 שנות מאסר. כמו כן, נדונו המשיבים לשנתיים מאסר על-תנאי, והם חויבו לפצות את המתלונן בסכומים שונים.

3.

שלושה הם הערעורים המונחים בפנינו. בשניים מהם (ע"פ 106/09 ו-285/09) משיגים ריאד יוסף וחאלד על העונשים שהושתו עליהם, בעוד שבערעור השלישי (ע"פ 308/09), עותרת המדינה להחמיר בעונשים שהושתו על המשיבים.

בעניינם של ריאד ויוסף נטען, כי מדובר באנשים צעירים, שסיימו 12 שנות לימוד, והם בנים למשפחות נורמטיביות. כן נטען, כי משיבים אלה הודו בעובדות שיוחסו להם, הביעו חרטה ואף שיתפו פעולה עם החוקרים, דבר שהקל על פיענוח הפרשה. חאלד טען כי ההחלטה לגזור בעניינו גזירה שווה מהעונש שהושת על עבדאלרחים היתה שגויה, הואיל והוא לא נטל חלק פעיל בפגיעה בקורבן, הורשע כ"מסייע" בלבד, וחלקו הצטמצם לכך שעשה היכרות בין המשיבים לאלה שביקשו לשכור את שרותיהם. עוד טען חאלד, כי בית המשפט המחוזי לא נתן משקל הולם לנסיבותיו האישיות, הודאתו וחרטתו. מנגד, סבורה המדינה כי אין העונש הולם את נסיבות האירוע.

4.

לא מצאנו ממש בערעוריהם של ריאד, יוסף, עבדאלרחים וחאלד. שלושת הראשונים, בתיווכו של חאלד, הסכימו לשמש שכירי חרב בידי אחרים, כאשר הכוונה לפגוע במי שלא היה להם דין ודברים עמו. ריאד ויוסף היו ערוכים להמית את קורבנם, בעוד ששני המשיבים האחרים התכוונו ל"הסתפק" בגרימת חבלה חמורה בלבד. זו התנהגות שחומרתה מופלגת, והיא מעידה על הסכנה הטמונה במשיבים המוכנים תמורת בצע כסף לבצע עבירות מן הבזויות ביותר שבחוק העונשין. זאת ועוד, לשלושה מבין המשיבים – יוסף, עבדאלרחים וחאלד הרשעות קודמות, וראויות להדגשה הרשעותיו של חאלד, שמונה עשר במספר, שבגינן נשא בעונשי מאסר ממושכים. ואם באלה לא די, מתברר כי המשיבים סרבו לחשוף את זהותם של אלה ששכרו את שרותיהם, וגם נמנעו מלהסגיר את הנשק ששימש אותם.

למרבה הדאבה, תרחישים מסוג זה הנדון בערעור הנוכחי שוב אינם נדירים במקומותינו, ועל כן ראוי היה להחמיר בעונשיהם של המשיבים במטרה לשגר מסר לכל, כי מי שיחטא במעשים דומים צפוי למאסר ממושך. מנקודת השקפה זו נראה לנו כי העונשים שהושתו על המשיבים הולמים את חומרת המעשים וכלל הנסיבות, ועל כן לא ראיינו מקום לשנות מהם.

אי-לכך, אנו מחליטים לדחות את שלושת הערעורים כאחד.