ע"פ 10606/03 מדינת ישראל נ. פלוני

השופטת א' פרוקצ'יה:

1.לפנינו ערעורה של המדינה על גזר הדין שהוטל על המשיב בגין עבירות אינוס, כליאת שוא, ואיומים בהם הורשע בבית המשפט המחוזי.

2.הרקע להרשעתו של המשיב קשור בנסיבות הבאות: המתלוננת, קטינה ילידת 1988, הכירה את המשיב באמצעות ידידה, יבגני. בין המשיב ליבגני התגלע סכסוך, והמשיב איים כי ירצח את יבגני בכוונה להפחידו. המתלוננת בקשה לפשר בין השניים, ולצורך כך קבעה פגישה עם המשיב ליד ביתו. המשיב, בתואנה כי רגלו כואבת, הניע את המתלוננת לעלות לדירתו, ושם נעל את דלת הכניסה, ובאיומים, דברי סחיטה, והפעלת אלימות אנס את המתלוננת בברוטליות, תוך הצמדת סכין לגרונה. בשלב מסוים אף היכה על ראשה במאפרה. לאחר צאתה מן הדירה בליוויית המשיב היא ניסתה לברוח מפניו אך הוא רדף אחריה, ורק בהתערבות אנשי בטחון נעצר.

3.לאחר משפט הוכחות, הרשיע בית המשפט המחוזי את המשיב בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום וגזר עליו עונש מאסר בפועל של 48 חודשים, ומאסר על תנאי.

4.המדינה בערעורה טוענת כי היקף העונש שנגזר על המשיב אינו הולם את טיבן החמור של העבירות בהן הורשע, וסוטה באופן ניכר ממדיניות הענישה הנוהגת בסוג זה של עבירות. היא מדגישה במיוחד את גילה הצעיר של המתלוננת, את האונס האכזרי שבוצע בה, ואת הנסיבות הכוללות שאפפו את הארוע, המוסיפות מימד של חומרה למעשיו הנפשעים של המשיב.

5.הסניגור, אשר ביקש שלא להתערב בעונש שנגזר, הדגיש בטיעוניו את העובדה כי המשיב היה קטין בעת בצוע העבירות, אף כי על סף בגירות (בן 17 ו-10 חודשים), וכי בית המשפט המחוזי נתן בדין משקל לעובדה זו בגוזרו את הדין. לטענתו, אין להתערב בשיקלול היבטי הקולא והחומרה בענישה כפי שנשקלו בידי הערכאה הדיונית, ויש להותיר פתח תקוה לשיקומו של המשיב.

6.נתנו דעתנו למכלול שיקולי הענישה על רקע עמדתה של הערכאה הדיונית, ובאנו לכלל מסקנה כי אין מנוס מהתערבות בפסיקת בית המשפט המחוזי על דרך החמרה בעונש במקרה זה.

נסיבות ביצוע העבירות על ידי המשיב מצביעות על חומרה מיוחדת. המשיב ביצע עבירת אינוס אכזרית בקטינה שגילה פחות מ-15 בעת הארוע, תוך ניצול תמימותה וחולשתה אל מול אלימותו ומעשי סחטנותו. האינוס היה מלווה באלימות קשה, אשר הותירה במתלוננת פגיעה עמוקה. מבצעי עבירות אינוס מן הסוג המתואר נדונים, על פי מדיניות הענישה המקובלת, לעונשי מאסר כבדים. על אחת כמה וכמה כך הוא, מקום שהקרבן הינו קטין, חסר הגנה, כפי שארע במקרה זה. חומרה נוספת יש לזקוף לעובדה כי המשיב לא הביע אף שמץ חרטה על מעשיו, בין בשלב ניהול המשפט ובין לאחריו, והוא עומד נחוש בהכחשתו כל העת. אי לכך, גם תסקיר שירות המבחן בעניינו איננו חיובי, ואין כל מהלך שיקומי לגבי המשיב שניתן לפתוח בו בטווח הנראה לעין. הטענה היחידה לקולא הראויה להתייחסות נוגעת לגילו הצעיר של המשיב, אשר היה בעת הארוע קרוב לגיל 18, חסר חודשיים. יש, אכן לתת משקל מסוים לנתון זה לצורך קביעת היקף העונש, אולם נראה לנו כי בהערכה כוללת של שיקולי הענישה, אין בנתון זה, כשהוא לעצמו, כדי להצדיק ענישה מקילה כדוגמת זו שגזר בית המשפט המחוזי בענין זה. אף שבית המשפט מנה אחד לאחד את שיקולי החומרה, הוא נמנע מלייחס להם את המשקל הראוי בקובעו את היקף העונש המתאים למשיב וזאת בהנחה כי אכן היה מקום לתת משקל מקל מסוים לקו התפר בין קטינות לבגרות שבו היה מצוי המשיב בעת ביצוע המעשים. בשיקלול ראוי היה מקום להחמיר עם המשיב מעבר לעונש שנגזר עליו, ולבטא בכך מסר עונשי ראוי ביחס לחומרתן הרבה של העבירות על נסיבותיהן המיוחדות, תוך מתן משקל יחסי מקל לגילו הצעיר של המשיב בעת בצוע המעשים.

7.לאור האמור, אנו מחליטים לקבל את ערעור המדינה ולהחמיר בעונשו של המשיב באופן שירצה עונש מאסר בפועל של 6 שנים מתחילת מעצרו במקום עונש המאסר בפועל שנגזר עליו. מרכיב עונש המאסר על תנאי בגזר הדין יעמוד בעינו.