ע"פ 10633/03 יצחק רטה נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

1.בתאריך 10.11.02, בשעות הלילה, התפתחת תגרה בין המערער לאחד – גבריאל יזראלוב (להלן: "גבריאל"), במהלכה דקר המערער את יריבו בחזהו, בטנו, מותנו וזרועו. גבריאל הגיע למרכז רפואי ובהמשך פונה לבית חולים, שם נותר מאושפז עד ליום 13.11.02. בגין כל אלה יוחסה למערער עבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

המערער כפר במיוחס לו, ובחקירתו טען כי שהה מחוץ לקריית מלאכי שעה שגבריאל נדקר. אולם, בעת שהוקרא באוזניו כתב האישום, חזר בו המערער מאותה גרסה ואישר כי היה בקרית מלאכי, אולם הוסיף להכחיש כי היתה לו יד בפציעתו של גבריאל. גבריאל עצמו לא הסכים לשתף פעולה עם חוקריו, ולא חשף בפניהם את זהותו של התוקף ונסיבות האירוע.

2.הראיה המרכזית אותה הביאה המשיבה בפני בית משפט קמא היתה עדותו של אחד - יבגני חפץ. גם עד זה לא היה נלהב לשתף פעולה עם המשטרה, ורק לאחר מאמצי שכנוע להם נרתם גיסו, שוטר אף הוא, הסכים למסור את גרסתו.

יבגני העיד כי בעת שטייל עם כלבו הוא פגש את גבריאל, ובהמשך הם הבחינו במערער שישב על ספסל שניצב בסמוך לבניין רב-קומות וניגשו אליו. בין המערער לגבריאל נתגלע ויכוח שעד מהרה גלש לקטטה, ובסופה הציג גבריאל בפני יבגני את זרועו בה היה חתך, ואמר לו "תראה מה הוא עשה לי". כאמור, יבגני לא נטה לספר את הידוע לו לחוקרים, ועל פי ממצאו של בית המשפט המחוזי, הוא נהג כך מחשש שיבולע לו מידיו של המערער מבלי שהמשטרה תוכל למנוע זאת.

3.בית המשפט המחוזי נתן אמון בעדותו של יבגני, ודחה את טענת ההגנה לפיה רתמו החוקרים עד זה לעגלתם כדי להביא להרשעת המערער. בית המשפט גם לא ראה מקום לייחס משקל יתר לעובדה שיבגני לא הבחין במכשיר החד ששימש את המערער לביצוען של הדקירות, וגם לא לכך שהעד הבחין רק בחתך בזרועו של גבריאל, ולא בדקירות הנוספות שאותרו על גופו. מאידך, סבר בית המשפט כי עדותו של המערער אינה ראויה לאמון. הוא התמיד לאורך זמן בגרסה כוזבת לפיה לא שהה בקרית מלאכי בעת האירוע, ובפיו לא היה הסבר שיש בו כדי ליישב את עדותו המפלילה של יבגני.

4.איננו סבורים כי הוכחה עילה להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו בבית המשפט המחוזי, וגם באת-כוחו המלומדת של המערער, עו"ד רות לוין, לא עתרה לכך בעת שהביאה את דבריה בפנינו. עם זאת, היא טענה כי העובדה שיבגני ראה רק את החתך בזרועו של גבריאל ולא את הדקירות האחרות, שהפצוע הגיע לבית החולים זמן ניכר לאחר התגרה עם המערער, ולנוכח מעורבותו הקודמת של גבריאל בפלילים, אפשר שזה האחרון היה מעורב באותו לילה בשני אירועים אלימים, ופציעתו באה לו בחלקה מידיו של המערער, ובחלקה מידיהם של אחר או אחרים. דא עקא, הקושי הכרוך בגרסה זו נובע מכך שהיא באה מפיה של באת-כוח המערער ולא מפיו של שולחה, אשר לאורך כל משפטו דבק בטענה כי לא היה מעורב בתקרית כלשהי עם גבריאל. זוהי איפוא אפשרות ערטילאית שלא נמצאו ראיות כלשהן כדי לתמוך בה, וממילא אין בה כדי לסייע למערער בהגנתו. מנגד, אפשר גם אפשר שיבגני לא הספיק להבחין בכל הדקירות שנדקר גבריאל בטרם נפרדו וכל אחד מהם הלך לדרכו, ומכאן המסקנה שהעובדה כי יבגני לא עמד על חומרת פציעתו של גבריאל, אין בה כדי להפריך את טענת המשיבה לפיה היה זה המערער אשר ביצע את כל הדקירות. בתמונה זו, לפיה החשד שדבק במערער היה לו על מה שיסמוך, משתלבת טענתו הכוזבת של המערער בחקירתו לפיה שהה מחוץ לקריית מלאכי שעה שבוצעה העבירה שיוחסה לו. הגרסה בה דבק המערער מלמדת על תחושת אשם, ועל ניסיון להעלים את מעורבותו במעשה הפלילי על ידי הרחקת עצמו מהזירה.

לא נעלמה מעינינו הסתירה שבהערכת חומרת פציעתו של גבריאל על ידי שני רופאים שטיפלו בו. אולם אנו סבורים כי למחלוקת זו אין לייחס משקל כלשהו לצורך ההכרעה בערעור זה, הואיל והנקודה המכרעת אינה התרשמותם של הרופאים מחומרת הפציעה, אלא העובדה שאינה שנויה במחלוקת, היינו, שעה שגבריאל הגיע לבית החולים, אובחנו על גופו מספר דקירות אשר נגרמו באמצעות מכשיר חד. במצב זה השאלה האחת בה נתבקשה ההכרעה היא שאלת זהותו של הדוקר, ולעניין זה השקפת הרופאים לגבי חומרת הפציעה אינה מעלה או מורידה.

לנוכח כל האמור אנו סבורים כי הרשעת המערער התחייבה מהראיות שהובאו בפני בית המשפט המחוזי, ועל כן לא ראינו מקום לשנות ממנה.

4.באשר לערעור על העונש - בעקבות הרשעתו של המערער, גזר לו בית המשפט המחוזי 42 חודשי מאסר ו-18 חודשי מאסר על-תנאי. עונש זה אינו חמור כלל לנוכח חומרתה של העבירה מחד, והרשעותיו הקודמות של המערער, מאידך, הרשעות שבגין אחת מהן הוא גם נשא בעונש מאסר ממושך.

הערעור נדחה.