ע"פ 10666/04 סאמי אבולעסל נ. מדינת ישראל

השופטת מ' נאור :

1.המערער הורשע בבית-המשפט המחוזי, על יסוד הודאתו, בעבירות של עשיית מעשה סדום בנסיבות מחמירות, ניסיון לאינוס בנסיבות מחמירות, עשיית מעשה מגונה בכוח, החזקת סם שלא לצריכה עצמית, אספקת סם והדחה בחקירה. בית-המשפט ( השופטים ר' אבידע, ב' אזולאי ו י' אלון ) גזר עליו אחת-עשרה שנות מאסר בפועל וכן שנתיים מאסר על-תנאי. ערעורו של המערער מופנה כנגד חומרת העונש שהושת עליו.

2.על-פי עובדות כתב האישום המתוקן שהוגש כנגדו - ושבעובדותיו, כאמור, הוא הודה - שהה המערער ביום 30.7.03, בשעה 4:30 לערך, בטיילת שבעיר אילת, והציע למתלוננת, שהייתה אז בת 19, להשתמש עימו בחשיש שהחזיק ברשותו. המתלוננת נענתה להצעתו, והמערער הוליך אותה למקום שבו הסתיר את הסם, בחדר מדרגות בבניין הסמוך לטיילת באילת. לאחר שהשתמשו בסם יחדיו פנתה המתלוננת ללכת מהמקום. בשלב זה תפס אותה המערער בצווארה וסתם בידו את פיה. המתלוננת ניסתה להתנגד, ובתגובה לכך איים המערער לפגוע בה באמצעות בקבוק זכוכית שהחזיק בידו. הוא משך אותה בכוח לקומה העליונה של חדר המדרגות החזיק אותה בצווארה והורה לה להחריש. לאחר מכן הפשיט אותה מבגדיה ונגע בחזה. לאחר מכן ניסה להחדיר את איבר מינו לאיבר מינה. המתלוננת צרחה ואמרה לו כי היא בתקופת המחזור החודשי. אז הפך אותה המערער על בטנה והחדיר את איבר מינו לפי הטבעת שלה. לאחר מכן ניסה שוב ושוב לחדור לאיבר מינה כשהיא צועקת ומבקשת ממנו כי יחדל. המערער חבט את ראשה ברצפה וגרם לה לנפיחות בגבה, תוך שהוא מאיים עליה כי אם לא תשתוק יעשה זאת שוב בחוזקה רבה יותר. שוב החדיר את איבר מינו לפי טבעת שלה עד שהגיע לסיפוק. במהלך מעשיו האמורים גרם המערער למתלוננת לחבלות בחלקי גוף שונים. משסיים את זממו דרש המערער מהמתלוננת שלא תספר לאיש על המעשים שעשה ואיים עליה כי אם תעשה כן תתבזה.

בתחילת משפטו כפר המערער במעשים שיוחסו לו בכתב האישום המקורי ובית-המשפט החל בהליך שמיעת ההוכחות בתיק. ואולם, לקראת סיום פרשת התביעה, הגיעו הצדדים להסדר טיעון, שלפיו יתוקן כתב האישום המקורי והמערער יודה בעובדות כתב האישום המתוקן שייוחס לו. לא הייתה הסכמה בין הצדדים בדבר העונש שיוטל על המערער.

3.בית-המשפט המחוזי הרשיע את המערער - על יסוד הודאתו - בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן. בגזר-הדין נקבע, כי המעשים האלימים והאכזריים שביצע המערער במתלוננת מצדיקים להחמיר באופן משמעותי בעונשו. כן ציין בית-המשפט, כשיקולים לחומרה, את הכאב וההשפלה שחוותה המתלוננת בעקבות מעשיו של המערער - כפי שאלה עלו מעדותה ומתסקיר נפגע העבירה שנערך בעניינה - ואת הרשעותיו הקודמות של המערער בעבירות החזקה וסחר בסמים, גניבה, איומים ותקיפה. מאידך נתן בית-המשפט את דעתו למספר שיקולים לקולא שהעלה לפניו המערער. במיוחד נתן את הדעת לענין שעלה אף בפנינו בדלתים סגורות ולא נפרטו במסגרת גזר הדין. כן העניק בית-המשפט משקל מה לעובדה שהמערער הודה במעשיו, בשים לב לכך שהודאה זו באה אך לקראת תום פרשת התביעה. בנוסף לכך נתן בית-המשפט את דעתו לנסיבותיו האישיות של המערער, וביניהן תנאי המצוקה שבהם גדל ושבגינם התדרדר בגיל צעיר לאורח חיים עברייני והשינוי שחל באורח חייו. עוד ציין בית-המשפט, כי המערער הביע חרטה על מעשיו ורצון להשתקם. בשקלו את מכלול השיקולים, לחומרה ולקולא, קבע בית-המשפט כי הכף נוטה לחומרה, וגזר על המערער, כאמור, מאסר בפועל לתקופה של אחת-עשרה שנים וכן מאסר על-תנאי לתקופה של שנתיים, כשהתנאי הוא שהמערער לא יעבור תוך שלוש שנים מיום שחרורו עבירת מין מסוג פשע.

4.המערער טוען בערעורו, כי בית-המשפט המחוזי החמיר עמו יתר על המידה בעונש שגזר עליו. לטענתו, בית-המשפט לא העניק משקל ראוי לעובדה שהוא הודה במעשיו, ובכך פסק בניגוד למגמת הפסיקה המבקשת לעודד נאשמים להודות במעשיהם וליטול אחריות לביצועם. בהקשר זה מציין המערער, כי ההגנה חקרה את המתלוננת - כמו גם את יתר עדי התביעה - בצורה הגונה ומתוך רצון אמיתי להימנע מהחמרת הנזק הנפשי שנגרם לה. כן טוען הוא, כי בעבירות מין יש להעניק להודאת הנאשם משקל מיוחד, מאחר והמאמץ לקיצור ההליכים המשפטיים לא רק חוסך בזמן שיפוטי יקר, אלא אף מקדם את האינטרס בשיקום המתלוננת. עוד מעיר המערער, כי הסיבה לכך שהחליט להודות במעשיו רק בשלב מאוחר של ההליך השיפוטי נבעה מסיומו של הליך חשבון נפש פנימי שערך.

5.בנוסף לכך טוען המערער, כי רמת הענישה שלפיה נגזר דינו מאפיינת מצבים שבהם מצבו הנפשי של קורבן העבירה קשה הרבה יותר ממצבה של המתלוננת בתיק שלפנינו - שמעדותה עולה כי היא עושה כל שביכולתה כדי למזער את הנזק שנגרם לה - ולכן שגה בית-המשפט משגזר את דינו לפיה. ב"כ המערער הוסיף וטען כי יש להקל בעונשו של המערער גם בשים לב להתנהגותה של המתלוננת לפני הארוע. בשעת בוקר מוקדמת הלכה עימו לעשן סמים, והדברים הגיעו לאן שהגיעו. המערער והמתלוננת לא היו ממש זרים זה לזה. טיעון אחרון זה אנו דוחים מכל וכל: הסכמה לעשן בצוותא איננה מעידה על הסכמה לקיום יחסי מין, ואיננה צריכה ליצור צפיות להסכמה כזו. גם אם נוצרה אצל המערער צפיה, התנגדותה הנחרצת של המתלוננת צריכה היתה להעמידו מיד במקומו.

6.בנוסף לכך טוען המערער כי בית-המשפט לא העניק משקל ראוי לנסיבותיו האישיות, ובכללן אותם עניינים שעלו בדלתיים סגורות.

7.נתנו דעתנו לכל טענותיו של המערער לרבות אלה שנשמעו בדלתיים סגורות, והגענו לכלל מסקנה שאין מקום להתערב בגזר הדין שהושת על המערער. המעשים שעשה המערער למתלוננת היו מעשים אכזריים; הם נעשו תוך ניצול רצונה לעשן סמים. בצדק נתנה הערכאה הראשונה רק משקל-מה להודאה. ההודאה ניתנה בשלב מאוחר, ובאופן שהדבר לא חסך מהמתלוננת את הצורך להעיד על האירוע. בעבירות מין בפרט לא הרי הודיה לפני עדות המתלונן או המתלוננת כהודיה רק לאחר מסירת עדותם. לדעתנו בית המשפט איזן נכונה בין כל הנתונים שצריך היה לאזן ביניהם, ואין מקום להתערבותנו.

8. הערעור נדחה.