ע"פ 10782/06 מדינת ישראל נ. פלוני

השופט א' א' לוי:

בתאריך 5.11.05, בשעות אחר הצהרים, הובילו המערער וחברו קטין יליד חודש אוקטובר 2001 לחצר של בניין, שם אחזו אותו בצווארו וקשרו את ידיו ורגליו בחבל. בהמשך הניחוהו על שמיכה, ואז החדיר המערער את איבר מינו לפיו, ואחר כך הטילו הוא וחברו את מימיהם לתוך פיו של הקטין. בכך לא הסתפקו התוקפים, והם הניחו על הקטין קרשים מתוך כוונה להצית אותו, אולם הדבר לא עלה בידם. לאחר מכן עזבו המערער ושותפו את המקום, בעוד שהקטין נותר שם עד יום המחרת, כאשר הצליח להשתחרר מכבילתו, יצא לרחוב ונמצא על ידי עוברי אורח. בגין העובדות האמורות יוחסו למערער עבירות של חטיפה, כליאת שווא, תקיפת קטין וחסר ישע, התעללות בקטין ומעשה סדום.

בפתח משפטו כפר המערער בעובדות שיוחסו לו, אולם בית המשפט ביכר את ראיות התביעה, שבמרכזן עמדו עדותו של הקטין, ועדותם של הקטין שנלווה למערער ואחיו, שצפה באירועים מן הצד. יתר על כן, לתמונה המפלילה הצטרפה גם הודאה חלקית שנרשמה מפיו של המערער בחקירתו, ובכך היה די לבסס את הרשעתו. חרף זאת, בעת שהוגש הערעור לבית משפט זה, הוא הופנה גם כנגד הכרעת הדין, אולם בחודש מרץ 2007 הודיע המערער, באמצעות בא-כוחו, שהוא מצמצם את השגותיו לעניין העונש שהושת עליו: 5 שנות מאסר, ושנתיים מאסר על-תנאי.

בנימוקי הערעור נטען, כי בית המשפט המחוזי החמיר עם המערער כאשר לא נתן משקל ראוי לגילו הצעיר, נסיבותיו האישיות, ההליך הטיפולי בו נטל חלק מאז מעצרו בחודש נובמבר 2005, וההשלכות של מאסר ממושך על סיכויי שיקומו. כן נטען, כי העונש שנגזר חורג מרמת הענישה הנוהגת, וכהגדרת בית המשפט המחוזי, מדובר ב"עונש ללא תקדים".

קשה ומייסרת היא מלאכת הענישה, וקשה היא שבעתים כאשר מבצע העבירות הוא קטין. בצד הרצון הטבעי להשיב לעבריין כגמולו, ניצבת העובדה כי מדובר בנער שאישיותו טרם עוצבה ושכליאתו עלולה לנתב אותו לחיים שוליים, מהם ספק אם תהיה לו דרך חזרה. אולם, ההליך הפלילי אינו עוסק רק בעבריין, נסיבות חייו והצורך לשקמו, אלא גם, ואולי בעיקר, בהשלכות מעשי העבירה על הקורבן. המערער חטף קטין שהיה בן 4 שנים בלבד, ובאכזריות שמעטות דוגמתה הוא התעלל בו במשך שעה ארוכה, כפת אותו, ביצע בו מעשה סדום, ולבסוף גם הטיל את מימיו לתוך פיו. מעשים מסוג זה מותירים בלבו של הקורבן צלקות אשר ספק אם יימצא להם מזור גם כאשר יתבגר הילד ויעמוד על דעתו. מכאן התוצאה הנוראה שעניין לנו עם קטין-קורבן, שככל הנראה מעשיו של המערער שיבשו את חייו לחלוטין, והוא רק ילד רך בשנים. להתנהגות מסוג זה יש מחיר. יתר על כן, מעשיו המתוארים של המערער והתנהלותו במהלך המשפט, חושפים תמונה מדאיגה של מי שהסכנה הנשקפת ממנו היא חמורה, הואיל וספק אם הפנים עד תום את הפסול שבמעשיו וחומרתם. מכאן השקפתנו, כי אף שהעונש שהושת על המערער אינו קל בהתחשב בגילו, אין מקום להקל בו. מאידך, לא מצאנו מקום להחמיר בעונש כבקשת המדינה בערעורה. בית המשפט המחוזי איזן נכונה בין שיקולי הענישה הצריכים לעניין, ולכך נוסיף שכליאה ממושכת יותר של מערער זה, עלולה להפוך אותו לעבריין של ממש, וספק אם תוצאה זו תואמת את טובת הציבור.

לפיכך, החלטנו לדחות את שני הערעורים כאחד.