ע"פ 10815/05 פלוני נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

1.בשלושה מועדים בתחילת שנת 2004, נטל המערער חלק פעיל בתקיפתם של מספר אנשים על רקע היותם ערבים. האירוע הראשון התרחש בסוף חודש ינואר. המערער ואחדים מחבריו פגשו שלושה אחרים: ח' רביבו, א' בן סימון ור' טוויל פלאטיני. המערער וחבריו סברו שפלאטיני הינו ערבי, ועל כן הפילוהו לרצפה והחלו בועטים בו בכל חלקי גופו, ואף ריססו לעבר עיניו גז מדמיע. רביבו ביקש מהתוקפים לחדול ממעשיהם, הואיל ופלאטיני אינו ערבי כלל, ובתגובה תקפה החבורה גם אותו וחבריה תיזו לעברו גז מדמיע. בהמשך, שבו התוקפים לפלאטיני, הפשיטוהו ממעילו, ונטלו את ארנקו שהכיל סכום של כסף, תעודות שונות ואקדח גז. גם לאחר השוד הוסיפו בני החבורה לבעוט בפלאטיני שניסה לזחול כדי למלט את עצמו, ורק התערבותם של אנשים אשר נכחו בזירה והזעיקו את כוחות הביטחון, הביאה אירוע קשה זה לסיומו. (האישום הראשון).

האירוע השני התרחש בתחילת חודש מרץ 2004. הפעם תקף המערער עם אחדים מחבריו נהג מונית תמים ממוצא ערבי שנקלע לשכונתם, ובמשך שעה ארוכה עשו בו שפטים. הם זרקו לתוך המונית זיקוק שהתלקח, הכו את הנהג באגרופיהם, מנעו ממנו מלצאת מהרכב, השליכו אבנים גדולות לעבר המונית, ניפצו את שמשותיה, שברו את מראות הצד, וניקבו שלושה מהצמיגים, כאשר כל אותה העת היה הנהג לכוד ונמנע ממנו לצאת מהרכב. לבסוף, הוא הצליח להימלט מהמונית, אך התוקפים לא הרפו ממנו והוסיפו לידות לעברו אבנים גם כאשר ניסה להסתתר בין עוברים ושבים. עובר אורח תמים שהחליט לצלם את ההתרחשות, הותקף גם הוא על ידי המערער וחבורתו, איבד את הכרתו ונלקח לבית חולים (האישום השני).

במועד בלתי ידוע, בין החודשים פברואר-מרץ 2004 תקף המערער עם אחרים אדם נוסף ממוצא ערבי, כאשר הכוהו ובעטו בו בכל חלקי גופו. (אישום שלישי).

באישום הרביעי אשר יוחס למערער נטען, כי הוא הפר צו של בית המשפט אשר חייב אותו להיות נתון במעצר-בית. שלושה אישומים נוספים (חמישי, ששי ושביעי) עוסקים בניסיונות המשטרה ללכוד את המערער שהיה דרוש לחקירה בגין העבירות שיוחסו לו בשני האישומים הראשונים. נטען, כי באחד המקרים, בחודש מרץ 2004, הוא נמלט מפני שוטרים שקראו לו לעצור. בחודש יוני 2004, ולאחר שהמערער עוכב בתחנת משטרה, הוא הזדהה בזהות שאולה, ובהמשך נמלט מהמקום. בתאריך 6.7.04 נראה המערער על ידי שוטרים שקראו לו לעצור, אולם הוא נמלט מפניהם, ורק לאחר מרדף הוא נעצר.

בגין כל המעשים שתוארו עד כה, ולאחר שמיעתן של הראיות, הורשע המערער בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה, תקיפה בנסיבות מחמירות, סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, חבלה במזיד, הפרת הוראה חוקית, התחזות כאדם אחר והפרעה לשוטר במילוי תפקידו. לאחר קבלת תסקירו של שרות המבחן, בו לא נכללה המלצה טיפולית עקב הכחשת המערער את המעשים שיוחסו לו, ולאחר שהצדדים טענו את טענותיהם, גזר בית המשפט המחוזי למערער 8 שנות מאסר, 3 שנים מאסר על-תנאי, פיצוי לשניים מהמתלוננים בסכום של 10,000 ש"ח וקנס בסך 1000 ש"ח.

2.המערער, המשיג בפנינו כנגד העונש שהושת עליו, טען כי בית המשפט המחוזי החמיר עמו מעבר למתחייב, ולא נתן משקל לכל אלה: גילו הצעיר והיותו קטין בעת ביצוען של העבירות; חרטתו; עברו הנקי; וסיכויי שיקומו. כמו כן, הופנינו לעונש שהושת על מעורב אחר בחלק מאותן פרשיות – ב' שרעבי, אשר נדון לשנתיים מאסר בלבד. לבסוף נטען, כי העונש שנגזר למערער, חורג לחומרה מרמת הענישה הנוהגת.

3.המערער חטא בעבירות שעל חומרתן הרבה נדמה כי אין צורך להרבות מלים. הוא נמנה על חבורה שתקפה שלושה אנשים תמימים, ש"חטאם" היחיד היה היותם ערבים. המערער וחבורתו החליטו למנוע מערבים להתהלך בשכונתם, וכדי לממש זאת הם תקפו את קורבנותיהם בצורה קשה, אכזרית ומעוררת שאט נפש. אותם אנשים לא חטאו כלפי המערערים, ונקלעו לזירה לתומם, ואת הימצאותם במקום סיימו שניים מהם בבית חולים. ולא רק בעבירות אלימות קשות חטא המערער, אלא גם בעבירות נוספות, וביניהן, גניבת רכושו של אחד הקורבנות (פלאטיני), וגרימת נזק לרכוש (המונית נשוא האישום השני).

הנה כי כן, אף שבפנינו עומד אדם צעיר שבעת האירועים היה קטין, מתברר כי הוא חטא בעבירות שגם עבריינים מבוגרים ממנו, ובעלי וותק רב יותר בפלילים, היו מהססים לבצען. אלו היו התקפות שלוחות רסן, שמקורן באי-סובלנות כלפי האחר והשונה, ומבצען, כך נראה, ראה עצמו כמי שאינו נתון למרות החוק. בית המשפט המחוזי היה מצווה להגיב על התנהגות זו ביד קשה, הן כדי לגמול למערער על מעלליו, והן כדי לקטוע את פרץ השנאה הזה באיבו. הצד האחר של המטבע הם כמובן נתוניו של המערער ונסיבותיו האישיות. מדובר במי שהיה קטין בעת ביצוען של העבירות ונעדר עבר פלילי, שעד לשנת 2004 לא השתייך למסגרת לימודית או תעסוקתית קבועה. למרבה האירוניה, נראה כי דווקא מאסרו הביא לתפנית משמעותית בחייו, הואיל ומסתמנים עתה ניצנים של התפכחות, הפנמה של חומרת המעשים בהם נטל חלק, ושינוי בעמדותיו ביחס לעבירות ותוצאותיהן. בנסיבות אלו, ואף שהעונש שהושת על המערער ראוי הוא, נראה לנו כי נוכח השינויים שחלו בו מאז ניתן גזר הדין בבית משפט קמא, נכון יהיה למתן מעט את חומרת העונש. אנו סבורים כי מהלך זה מתבקש גם נוכח הפער בין העונש שנגזר למערער לעונשים שנגזרו על מערערים אחרים בפרשה. לאלה, שמעורבותם בפרשיות השונות היה קטן מזה של המערער, נגזרו שנתיים מאסר (ב' שרעבי), ושלוש שנים (י' אוחיון וע' יהודה). אכן, ראוי היה להחמיר עם המערער יותר ממה שנעשה ביחס לחבריו, אולם נראה לנו כי הפער בעונשים גדול יתר על המידה, ויש בו כדי לפגוע בכלל בדבר האחידות בענישה.

לפיכך, החלטנו לקבל את הערעור, ולהעמיד את תקופת המאסר בה ישא המערער בפועל על 6 שנים. יתר חלקי גזר-הדין של בית משפט קמא – יעמדו בעינם.