ע"פ 10851/05 מדינת ישראל נ. פלוני

השופט א' א' לוי:

בין משפחות המשיב, קטין יליד חודש דצמבר 1987, והמתלונן, קטין אף הוא, הגרות בישוב, קיים סכסוך ממושך. ביום 17.7.04, בשעת צהרים, עצר המשיב את המתלונן שהיה רכוב על קטנוע, שלף סכין ודקר אותו בבית חזה עליון משמאל ונמלט. כתוצאה מהדקירה נפצע המתלונן קשה (נגרם לו קרע בריאה השמאלית וחתכים של כלי דם מרכזיים), ובעקבות כך הובהל במצב קריטי לבית חולים שם נותח.

המשיב הודה בעובדות האמורות, והורשע בעבירה של חבלה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 333 ביחד עם סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בהמשך, נגזרו על המשיב 20 חודשי מאסר, ו-3 שנים מאסר על-תנאי.

בערעור שבפנינו משיגה המערערת על קולת העונש, ובכלל זה גם על החלטתו של בית משפט קמא שלא לחייב את המשיב לשלם פיצוי למתלונן, רק משום שמשפחתו של האחרון עתידה לפתוח בהליך אזרחי.

המשיב ביצע את העבירה בה הורשע כשהיה קרוב לגיל 17. חרף גילו הצעיר הוא נקט באלימות שחומרתה מופלגת, ואך כפסע היה בינה לבין גרימת מותו של המתלונן. על התנהגות מסוג זה מצווה היה בית המשפט המחוזי להגיב בענישה קשה, הואיל ורבים, ובכללם בני נוער במספר גדל והולך, מתהלכים עם כלי משחית בכיסיהם, בהם הם עושים שימוש תכוף ליישובן של מחלוקות שבני תרבות נוהגים ליישבן בדו-שיח ושכנוע הדדי. עם תופעה זו אסור להשלים, ואם משמעות הדבר תהיה שצעירים ישלחו לכלא לתקופות מאסר ממושכות, כי אז יש לנקוט גם בצעד קיצוני זה, ולו רק כדי למנוע קורבנות נוספים בחיי אדם.

מנקודת השקפה זו, אין בעונש שנגזר למשיב מענה הולם למטרות הענישה. ואם חרף זאת החלטנו שלא להחמיר בעונש יותר ממה שהיה ראוי לעשות, אנו נוהגים כך הואיל ואין זו דרכה של ערכאת ערעור למצות את הדין עם נאשם, וכן נוכח ההתקדמות שחלה בהפנמת המשיב את הפסול שבמעשיו, כפי שהדבר משתקף מתסקירו האחרון של שירות המבחן.

אשר על כן, אנו מקבלים את הערעור ומעמידים את תקופת המאסר בה ישא המשיב על שלושים חודשים, בעוד שהמאסר על-תנאי שנגזר לו בבית משפט קמא, יישאר על כנו. אנו מוסיפים ומחייבים את המשיב לפצות את המתלונן בסכום של עשרת אלפים ש"ח.