ע"פ 10866/03 חומייני סלאיימה נ. מדינת ישראל

השופט ס' ג'ובראן :

המערערים בע"פ 10866/03 (להלן: המערערים) הורשעו בבית-המשפט המחוזי בירושלים (כב' הנשיא י' צמח), על-פי הודאתם בעובדות כתב האישום המתוקן, בקשירת קשר לביצוע פשע – עבירה לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) ובחבלה בכוונה מחמירה – עבירה לפי סעיפים 329(1) + 29(ב) לחוק העונשין. כמו כן, המערער 1 (להלן: חומייני) הורשע בהריגה – עבירה לפי סעיפים 298 + 29(ב) לחוק העונשין והמערער 2 (להלן: אשרף) הורשע בסיוע להריגה – עבירה לפי סעיפים 298 + 31 לחוק העונשין.

על-פי עובדות כתב האישום המתוקן, המערערים הם בני דודים. חומייני נשוי לארווא סלאיימה (להלן: ארווא). במהלך נישואיהם, התפתח קשר רומנטי בין ארווא לבין נביל אמארה (להלן: המנוח), שהתגורר באותה עת בצפון הארץ. הדבר נודע לחומייני וזה החליט יחד עם אשרף ואחרים, ששמותיהם וזהותם אינם ידועים, לנקום במנוח ולדקרו. לקידום מטרת הקשר, ימים ספורים לפני ה- 15.11.02, דאג חומייני להגעת המנוח לירושלים. ביום 15.11.02, נסע המנוח לירושלים במכונית בה נהג ולידו ישב בן דודו, ראיד אמארה (להלן: ראיד). עת הגיעה מכונית המנוח לצומת א-רם, חסם אשרף ברכבו את דרכה של המכונית, כדי למנוע מהמנוח ומראיד להימלט. אשרף יצא מהרכב ויחד עם חומייני, והאחרים, שהמתינו במקום מבעוד מועד, התנפלו על מכונית המנוח, פתחו את דלתותיה והתיזו גז מדמיע לתוכה. אשרף דקר את ראיד, בעוד שחומייני והאחרים דקרו את המנוח מספר רב מאוד של דקירות. כתוצאה מהדקירות, נפטר המנוח מפצעיו בבית-החולים כעבור כמה שעות. לראיד נגרמו פצעי דקירה בכתפיים, בידיים, בשוק ימין, באחורי ירך שמאל ובישבן צד ימין. ראיד אושפז לצורך טיפול בפצעים ותפירתם.

בית-המשפט המחוזי גזר על חומייני שבע שנות מאסר בפועל ושנתיים על תנאי, והתנאי הוא שלא יעבור תוך שלוש שנים מיום שחרורו ממאסר עבירה על אחד הסעיפים בהם הורשע ועל אשרף גזר ארבע וחצי שנות מאסר בפועל ושנה וחצי על תנאי, והתנאי הוא שלא יעבור תוך שלוש שנים מיום שחרורו ממאסר עבירה על אחד הסעיפים בהם הורשע.

גזר-הדין הוביל להגשתם של שני ערעורים, האחד ערעורם של חומייני ואשרף על חומרת עונשם (ע"פ 10866/03), כאשר במהלך הדיון בפנינו חזר בו חומייני מערעורו וביקש להותיר על כנו את שגזר עליו בית-המשפט המחוזי. הערעור השני הינו של מדינת ישראל (להלן: המדינה) על קולת העונש שהוטל על המערערים (ע"פ 10689/03).

בית-המשפט המחוזי קבע בגזר-דינו, כי יש לזקוף לקולא את הודאת המערערים במעשים המיוחסים להם ואת אורח חייהם הנורמטיבי. לגבי חומייני, התחשב בית-המשפט בחרטה אותה הביע, בנסיבות המקרה המאופיינות בבגידה ומצוקה על רקע של כבוד המשפחה, במצבו הרגשי והנפשי הקשה מאוד, ב"סולחה" שנערכה בין משפחתו למשפחת המנוח, על-מנת למנוע נקמת דם עתידית. בשל נסיבות מיוחדות אלו לקולא, קבע בית-המשפט, כי אין מקום למצות את הדין עמו, אם כי אין בנסיבות אלה כדי להצדיק את האלימות ואת התוצאה הטראגית.

המדינה מערערת בפנינו על גזר-הדין ומבקשת להחמיר בעונשם של המערערים. טענת המדינה הינה, כי העונשים שנגזרו על-ידי בית-המשפט המחוזי אינם הולמים את חומרת העבירות בהן הורשעו המערערים, מחטיאים את מטרת ההרתעה וסוטים ממדיניות הענישה הראויה והמקובלת. עוד טוענת המדינה, כי הכרה בהגנה על כבוד המשפחה כנסיבה המקלה משמעותית בעונש אינה ראויה ומעבירה מסר שגוי לציבור. לטענתה, ניתן משקל מופרז לנסיבותיהם האישיות של המערערים. מוסיפה המדינה וטוענת, כי המעשים נמצאים במדרג העליון והחמור ביותר של עבירת ההריגה, שכן הפגיעה במנוח ובבן דודו נעשתה לאחר תכנון מראש, בחבורה ותוך הצטיידות בכלי נשק קטלניים. כן טוענת היא, כי לא ניתן משקל ממשי לעבירת החבלה בכוונה מחמירה בה הורשעו המערערים.

מנגד, מבקש אשרף שעונשו יועמד על מחצית מהעונש שקבע בית-המשפט המחוזי לחומייני, כלומר, שלוש וחצי שנות מאסר בפועל בלבד. לטענתו, יש לתת משקל רב יותר לחרטה שהביע לאחר המעשה ולנסיבותיו האישיות.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ולאחר ששקלתי את כלל נסיבות העניין, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין ערעורו של אשרף להידחות ואילו ערעורה של המדינה על קולת עונשם של המערערים בדין יסודו.

מדובר במעשה ברוטאלי ואלים, שנעשה תוך תכנון והכנה מוקדמים. המערערים, ביחד עם אחרים, נאספו בחבורה, הצטיידו בכלי נשק קטלניים וערכו מארב למנוח. כאשר לכדוהו, התנפלו עליו ועל בן דודו ודקרו אותם דקירות מרובות, אשר הובילו למותו של המנוח ולפציעתו של בן-דודו, אשר בינו ובין המערערים אין ולא כלום והוא נקלע באקראי למקום.

המעשה חמור ותוצאותיו קשות. על מעשים כאלה, שזה מכבר חדלו להיות תופעות חריגות בחברתנו, יש לגזור עונשים שיש בהם גם משום הרתעת הרבים. בנסיבות המתוארות, העונש שהוטל על המערערים אינו הולם את חומרת מעשיהם ואין בו מספיק כדי לבטא את הסלידה ממעשים אלה ואת הוקעתם, כמו גם את מדיניות הענישה הראויה במקרים הקשים, ההולכים ומתרבים, של עבירות אלימות קשה. בית-משפט זה שב והדגיש בפסיקתו את הצורך לעקור את התופעה של שימוש בסכין הנשלפת על נקלה לשם פתרון סכסוכים. אין לנו אלא לחזור ולעמוד על כך, שיש להחמיר בעונשים המוטלים בגין מעשי הריגה מן הסוג שהיה במקרה זה, כדי להרתיע מפני הקלות הבלתי נסבלת של השימוש בסכין ומפני הזלזול בחיי אדם. לעניין זה יפים הדברים שנאמרו על-ידי כבוד השופט מ' חשין באחת הפרשות:

"בית-המשפט חייב להרים את תרומתו לביעור נגע האלימות, וזאת יכול הוא לעשות על ידי גזירת עונשים התואמים את מעשי העבירה בהם מדובר" (ראו ע"פ 987/97 סיבוץ דימיטרי

נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

עוד אוסיף, כי עבירות אלימות על רקע כבוד המשפחה הפכו חזיון נפוץ במקומותינו ויש לפעול נמרצות על-מנת למגר את התופעה. אחת הדרכים לכך היא לנקוט בענישה מחמירה, אשר יש בה כדי להרתיע הן את העבריין עצמו והן את העבריינים הפוטנציאליים. אולם, בבואנו להטיל על המערערים את העונש ההולם, לא נמצה עימם את הדין, שכן הלכה היא מלפנינו, שלא לעשות כן בהחמירנו בדינם של נאשמים.

אשר-על-כן, אני מציע לחברי לדחות את ערעורו של אשרף (ע"פ 10866/03) ולקבל את ערעור המדינה על קולת העונש (ע"פ 10689/03), במובן זה שעונש המאסר שיוטל על חומייני יעמוד על אחת-עשרה שנות מאסר לריצוי בפועל, בניכוי תקופת מעצרו; ואילו עונש המאסר שיוטל על אשרף יעמוד על שבע שנות מאסר לריצוי בפועל, בניכוי תקופת מעצרו. יתר חלקי גזר הדין של בית-המשפט המחוזי יישארו על כנם.

ש ו פ ט

המשנה לנשיא א' מצא :

אני מסכים.

המשנה לנשיא

השופטת א' פרוקצ'יה :

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

הוחלט כאמור, בפסק-דינו של השופט ס' ג'ובראן.