ע"פ 10918/08 מחמד דייב נ. מדינת ישראל

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (השופטים הווארי, הלמן ואטרש) מיום 2.12.08 בתיק עפ"א 41/08, ועמה בקשה לעיכוב ביצוע.

ב.

ביום 29.11.01 ניתן פסק דין בהסכמה, בו התחייב המבקש שלא ירעה את עדרו בשטח של חוות כרי דשא (ה"פ 112/01). בפסק הדין (שלא צורף לבקשה) נקבעה גם סנקציה כספית. ביום 8.11.06 הגישה המשיבה בקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט, בה נטען כי המבקש מפר בזדון את פסק הדין וצווים שהוצאו מכוחו, כי אין די בסנקציה הכספית המוסכמת (נטען כי יתרת חובו של המבקש עומדת על 800,000 ₪) וכי רק סעד של מאסר ירתיעו (סעיף 6 להחלטת בית משפט השלום). המבקש טען, כי הובטח לו בשעתו שלא יינקטו צעדי פינוי עד אשר תידון בבית המשפט הגבוה לצדק עתירתו להקצאת שטח מרעה חלופי (בג"צ 2198/04 הייב נ' ועדת החכרות מחוזית (לא פורסם) פסק דין מיום 14.7.04; עתירה נוספת, בג"ץ 765/07 הייב נ' מדינת ישראל , נדחתה ביום

29.6.08 (ואליה עוד נשוב). הוזכרה גם טענה, "עמומה משהו", שעדרו של המבקש אינו רועה בשטחי החוה (סעיף 9 שם).

ג.

ביום 20.1.08 קיבל בית משפט השלום (השופט קולה) את הבקשה (בש"א 6288/06 מדינת ישראל נ' הייב (לא פורסם)). נקבע, כי המבקש הודה שעדרו רועה בשטחי החוה, כי נאמנת עדותה של עורכת הדין גרוס מטעם המדינה לפיה לא ניתנה למבקש ההתחייבות הנטענת, וכי אין הוראה של בית משפט זה המתירה למבקש להמשיך לרעות בשטחי החוה. נקבע, כי שני הסעדים שעמדו לרשות המשיבה (הסנקציה הכספית ותפיסת ומכירת העדר) לא הועילו, ומשכך "הסנקציה היחידה אשר יכול ותועיל בנסיבות העניין היא הסנקציה של מאסר" (סעיף 30). נאמר, כי אכן מ דובר

בסנקציה נוקשה, אך כי בנסיבות ובהתחשב בנזקים הכבדים והבלתי הפיכים להם טוענת המשיבה - אין מנוס ממנה. סופו של דבר, ניתנו למבקש 30 יום לסילוק עדרו משטח החוה, וָלא - "ייאסר על אתר... ולא ישוחרר ממאסרו, עד אשר יגרום לפינויו של עדר הבקר משטח החוה" (סעיף 33).

ד.

ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי נדחה ביום 2.12.08; ונדחתה

בגדרו בקשה להגשת ראיות נוספות. ברם, אף לאור העובדה שהמבקש לא יוצג בדיון בבית משפט השלום, הוסיף בית המשפט המחוזי "כי גם לגופו של עניין, הראיות אשר מבקש המערער (המבקש - א"ר) להגיש בערעור, אין בהן כדי להשפיע בצורה ניכרת על פסיקת בית המשפט קמא" (עמ' 12). ראיות אלה נועדו לתמוך בטענה בדבר התחייבות המשיבה, ולעניין זה ניתנו הסברים בעדותה של עורכת הדין גרוס. לגופו של עניין נקבע, בהחלטה מנומקת כדבעי, כי אין לשנות מהחלטת בית משפט השלום, ומועד הפינוי הועמד על 30 יום ממתן פסק הדין. בפסק דינו נדרש בית המשפט גם לפסק הדין בתיק בג"ץ 765/07 שניתן ביום 29.6.08, לאחר מתן החלטתו של בית משפט השלום. בקשה לעיכוב ביצוע נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי ביום 21.12.08, בקביעה כי בפסק הדין ניתנו למבקש 30 יום לפנות את עדרו בטרם ייאסר - וכי די בתקופה זו.

ה.

כלפי פסק דין זה הוגשה הבקשה הנוכחית. נטען בין היתר , כי חרף החלטת בית משפט זה (בתיק בג"ץ 765/07) טרם הוקצה למבקש שטח מרעה חלופי ולכן אין הוא יכול לפנות את עדרו. הוטעם, כי בפני בית משפט זה הצהירה המדינה שהוקצה למבקש שטח אחר, וכי על יסוד זה נדחתה עתירתו - ואף על פי כן נמנעת המדינה מהעברת השטח לשימוש המבקש. נטען, כי בית המשפט המחוזי קבע שאכיפה באמצעות סנקציה כספית אינה אפקטיבית, כיון שהמבקש חייב למשיבה למעלה ממליון וחצי ש"ח - זאת, חרף החלטת ראש ההוצאה לפועל לפיה סכום החוב אינו ידוע ואין לנקוט לגביו הליכי גביה. נטען, כי שגה בית משפט השלום בכך שלא דחה את הדיון בו לא היה המבקש מיוצג, וכן נאמר כי בקשת המשיבה הוגשה בשיהוי ניכר. סופו של יום, נטען כי התנהלות המשיבה היא המונעת מהמבקש לקיים את הצו.

ו.

ביום 30.12.08 נערך דיון בבקשה. אציין כי היא סווגה בטעות כערעור פלילי, אף שהוגשה כראוי כבקשת רשות ערעור, אך אין מחלוקת, כי אכן המ דובר בבקשת רשות ערעור (ע"פ 4793/05 נבון נ' עצמון (לא פורסם) (השופט גרוניס)). בא כוחו המלומד של המבקש שלא הניח אבן שלא ביקש להפכה, חזר על הטענות שבבקשה, כרך בין הפינוי לבין הקצאת השטח החלופי, וכפר בעמדת המדינה, כי אין השניים כרוכים זה בזה, וכי בידי המבקש לרעות לאחר הפינוי במקום אחר. עיינתי גם בהחלטות סגנית הנשיא אפל-דנון מ-2004, שהציג, אך מים רבים נשפכו מאז. באת כוח המדינה טענה, כי ההליכים בנושא דנא נמשכים עד כי המדינה מצויה לאחר

ייאוש בענין זה, וכי המבקש יכול להגיש בקשה מתאימה לקבלת השטח שהמינהל הסכים להקצות לו, וזו תידון ותמומש לאחר פינוי השטח הנוכחי; "אנו מוכנים לאפשר לו לקבל שטח בתנאי שיפנה את השטח שאליו פלש במשך 7 שנים" - ולתקופת הביניים בידו לרכוש אוכל לפרות, ולא להאכילן מרכוש הציבור. אשר לטענה כי אין קיים חוב כספי למשיבה, הודגש כי ראש ההוצאה לפועל קבע (22.7.08) שהמבקש הפר את הוראת פסק הדין המוסכם, אלא שבהעדר קביעה שיפוטית לגבי פרק הזמן המדויק של ההפרה - לא ניתן היה לקבוע את סכום החוב, והתיק הושאר פתוח. לבסוף נטען, כי אין הצדקה משפטית למתן רשות ערעור, ושבהתחשב באורך תקופת ההפרה אין מקום לעיכוב ביצוע.

ז.

לאחר העיון אין בידי להיעתר למבוקש. רשות ערעור בגלגול שלישי נשקלת אך במקרים המעוררים שאלה משפטית או ציבורית חשובה (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123). המערער מודע למשוכה זו (סעיף 8 לבקשה), הישימה ככלל גם בהליכים פליליים (ר"ע 78/84 טטרואשוילי נ' מדינת ישראל , פ"ד לח(1) 659; רע"פ 107/89

פינטר נ' מדינת ישראל , פ"ד מד(1) 96; רע"פ 260/91 אברהם נ' מדינת ישראל , פ"ד מה(3) 87) - אך דומני, כי על אף הסבריו אין הוא בא בגדרים אלה. בסופו של יום מודה המערער כי הוא מפר צו שיפוטי זה מספר שנים - ואין בטענותיו הקשורות בהקצאת שטח חלופי כדי לשנות מעובדה זו. אינני יכול למצוא לטענות המבקש אחיזה בפסיקת בית משפט זה בשבתו כבג"צ, ודי לצטט דברים מפורשים אלה מפי השופט לוי בבג"ץ 767/07, אך לפני מחצית השנה:

"אין מנוס מן המסקנה כי בפנינו עותר שמבוקשו (הקצאת שטח רעייה) ניתן לו, אולם הוא גמר אומר לכפות על המשיבים להקצות לו את השטח בו הוא מצוי כיום, ולא אחר זולתו. משטח זה הוא חויב לסלק את ידו בסוף שנת 2001, אולם העותר לא נהג כך תוך הפרה נמשכת של צו בית המשפט. זהו אפוא עותר שהתנהלותו לוקה בחוסר ניקיון כפיים".

ח.

אכן, "אין להיזקק להליכי ביזיון כאשר קיימת דרך אחרת לביצוע ההוראה השיפוטית" (רע"פ 7148/98 עזרא נ' זלזניאק , פ"ד נג(3) 337,349; רע"א 3888/04 שרבט נ' שרבט , פ"ד נט(4) 49), ומאסר מחייב, מטבע שלילת החרות הכרוכה בו, זהירות (רע"א 6120/08 חנון נ' ועדת עדת הספרדים (לא פורסם) והאסמכתאות דשם). אך גם אין לשעות לטענת המבקש, כי הערוץ הכספי לא מוצה. דומה כי אף הוא אינו חולק על כך שכל יום שעובר מחייבו במאות רבות של שקלים - אך הוא מסרב לכלכל צעדיו בהתאם. כאן אציין כי ראש ההוצאה לפועל (הרשם נמרודי), בהחלטתו מיום 22.7.08, לא קבע היעדר חוב - אלא הותיר את התיק פתוח עד לכימותו המדויק. בנסיבות אלה לא הצביע המבקש על פגם המצדיק התערבות בהחלטות בתי המשפט הקודמים, ולא הוצגה הצדקה למתן רשות ערעור על החלטותיהם, שאף לגופן נראה כי לא נפל בהן פגם. למותר לציין, שתכליתה של פקודת בזיון בית המשפט אינה עונש על העבר, ומפתחות בית הסוהר בידי המבקש, ככל שייאסר. לענין השטח - ייכבד ויפנה, ייכבד ויגיש את הטפסים, ההחלטות יינתנו, ויקבל הוא כדין את השטח שהוקצב לו; הא בהא לא תליא.

אוסיף ואומר: הליכים אלה נמשכים יתר על המידה. בהקשרים אחרים של שימוש בקרקעות הציבור, נזדמן לי לומר :

"בע"פ 6720/06 דהרי נ' מדינת ישראל נאמר: "אכן, זכותו של כל אדם לנסות להעביר את רוע הגזירה השיפוטית, אך חובתו של בית המשפט לומר, במקרה המתאים, עד כאן ... . לאמיתו של דבר, חסד עצום עשו בתי המשפט עם המערערים שאיפשרו להם להמשיך שנים על שנים בהתרסה נגד החוק, בהקמת מערכת בניה ענפה, וטחנות הצדק אכן טוחנות לאט, ומהחלטה להחלטה נעה העגלה בכבדות ... דומה כי ארוכתם התכנונית של המערערים לא במהרה תצמח, אך לא בכך עסקינן, אלא בהפרת חוק ובמבנים שנולדו בחטא ... בהליך פלילי עסקינן, ולאחר ארכות או ארכות בפועל ... אין מקום לרפות עוד את ידיהם של המנסים לאכוף את החוק ונתקלים בתמרונים מתמרונים שונים, גם אם אלה נעשים במסגרת הליכי בית משפט. והרי בינתיים נמשכות ההפרות וסטירות הלחי המתמידות לחוק".

בשינויים המחויבים, המסר העולה מדברים אלה כוחו עמו גם כאן.

ט.

איני נעתר איפוא לבקשת רשות הערעור, ועמה לבקשה לעיכוב ביצוע. פסיקות בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי בעינן. מתוך רחמים על בהמה – העדר הרועה, אאריך בשבועיים את תקופת שלושים הימים שקצב בית המשפט המחוזי, כך שעל המבקש – כדי שלא ייאסר – להוציא את עדרו מן החוה עד ליום 15.1.09.