ע"פ 1093/06 מדינת ישראל נ. דיאב שאני

השופט א' א' לוי:

בית המשפט המחוזי בתל-אביב הרשיע את המשיבים 1 ו-3 בעבירת שוד בנסיבות מחמירות. משיב 2 הורשע בעבירה של דרישת נכס באיומים, וכן הורשעה המשיבה 3 גם בעבירה של שהייה בלתי חוקית בישראל.

לאחר שלבית המשפט הוגשו תסקירים של שירות המבחן, שבאף אחד מהם לא נכללה המלצה טיפולית, נגזר עונשם של המשיבים: משיב 1 נדון לארבעה-עשר חודשי מאסר; משיב 2 נדון לתשעה חודשי מאסר; משיבה 3 נדונה לעשרה חודשי מאסר. כמו כן נגזרו לכל אחד מהמשיבים 12 חודשים מאסר על-תנאי.

בערעור שבפנינו מלינה המדינה כנגד קולת העונש, ולהשקפתנו, בהשגותיה יש ממש. בחודש מאי 2005 הובילו המשיבים בערמה אדם אותו פגשו במקרה לגן ציבורי, ושם תקפו אותו באלימות רבה ושדדו ממנו מכשיר פלאפון וסכום של 1900 ש"ח. בנסיבות אלו נכון היה לגזור על המשיבים עונש חמור פי כמה מזה שהושת עליהם בפועל, באשר גזר דינו של בית משפט קמא נוטה לקולא, הוא אינו הולם את חומרת המעשים, ואף סוטה במידה רבה מרמת הענישה המקובלת. ואם חרף כל אלה החלטנו להימנע מלקבל את הערעור, אנו עושים זאת משני טעמים: האחד, ביום בו ניתן גזר הדין שוחרר משיב 2 מן הכלא לאחר שהספיק לשאת במלוא מאסרו, ואילו משיבה 3 שוחררה ביום 21.2.2006. מכאן, שקבלת הערעור משמעה החזרתם של שני משיבים אלה לכלא, וזהו צעד שבית משפט שלערעור לא ימהר לנקוט בו. הטעם האחר הוא שמשיבה 3 לא התייצבה כלל לדיון בערעור, וספק בעינינו אם ניתן יהיה לאתרה, באשר היא מתגוררת בשטחים. מכאן, שהתערבות בעונשם של משיבים 1 ו-2 בלבד עלולה להפר את האיזון שנקבע בערכאה הראשונה בין עונשיהם של שלושת המעורבים בפרשה, וגם זו תוצאה שראוי להימנע ממנה בנסיבותיו של ערעור זה .

אשר על כן, הערעור נדחה.