ע"פ 11006/07 פלוני נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

1.

המערער, שבעת שהתרחשו האירועים בהם עוסק ערעור זה היה קטין (יליד חודש מרץ 1990), הורשע בבית המשפט המחוזי בחיפה בעבירות רצח ומעשה מגונה, ובעקבות כך נדון למאסר עולם ולחמש שנות מאסר נוספות, מתוכן שלוש שנים בפועל, והיתרה על תנאי.

2.

בכתב האישום שהוגש על ידי המשיבה תואר מעשה מחריד. בתאריך 8.1.07, בשעת צהריים, עשתה מעיין בן חורין ז"ל, נערה צעירה שזה עתה סיימה כתה י"ב (להלן: המנוחה או מעיין), את דרכה בשביל עפר באזור גוש שגב, כדי להגיע לראיון עבודה. אותו שביל עובר ליד חלקה עליה נמצא ביתו של המערער, ומשזה הבחין בה, גמלה בלבו החלטה לאנוס אותה. הוא אחז במעיין וגרר אותה בכוח לבין השיחים, שם הפשיטה מבגדיה. אולם המנוחה התנגדה ונאבקה בו, ומשנמנע ממנו לבצע את זממו הוא נטל אבן והחל להטיח אותה בראשה של קורבנו מתוך כוונה להמיתה. כתוצאה מאותן חבלות נגרמו נזקים חמורים למוחה של מעיין ושברים בגולגולת, ואלה גרמו למותה.

3.

בכתב האישום יוחסו למערער עבירות רצח וניסיון לאינוס, כנגדן התגונן בגרסה שלא קנתה אחיזה בלבם של שופטי המותב בבית משפט קמא. עם זאת, נקבע (ראו עמ' 9 להכרעת הדין), כי "לא היה זה רצח מתוכנן מראש, במובן זה שלא הוכח כי [ המערער ] החליט לפגוע [ במנוחה ] לפני שראה אותה באותו יום מתקדמת לעברו בשביל. לא הוכחה היכרות קודמת ביניהם, הכל התפתח מיד ובמקום, הוא ראה אותה, החליט לתקוף אותה; היא התנגדה; התנהל מאבק; הוא פגע בה, גרר אותה פנימה דרך שביל העיזים; הפשיט את בגדיה העליונים וחשף את חזה; המכנסיים הוסרו תוך כדי גרירתה או לאחר מכן על ידו; הוא הסיר את תחתוניה; ומשלא חדלה להאבק, הרגה". על רקע כל אלה, ונוכח החבטות החוזרות בראשה של המנוחה, נקבע כי המערער צפה את התוצאה הקטלנית ורצה בה. עם זאת, נותר בלב השופטים ספק אם המערער התכוון לבעול את המתלוננת, ועל כן הסתפקו בהרשעתו בביצוע מעשה מגונה.

העובדות המתוארות לעיל שוב אינן שנויות במחלוקת, והשגותיו של המערער בפנינו כוונו להחלטה לדון אותו למאסר עולם על אף שהוא קטין.

4.

סעיף 300(א) לחוק העונשין קובע, כי מי שהורשע ברצח דינו "מאסר עולם ועונש זה בלבד". עם זאת, בעניינים של קטינים קיימת הוראה נוספת, זו שבסעיף 25(ב) לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל"א-1971, הקובע כי "אדם שהיה קטין ביום ביצוע העבירה, לא יוטל עליו עונש מוות, ועל אף האמור בכל דין אין חובה להטיל עליו מאסר עולם, מאסר חובה או עונש מינימום" (על השילוב שבין הסעיפים הנ"ל, ראו דיון נרחב בע"פ 9937/01 חורב נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(6) 738, 746 (2004).

כבוד השופטת ד' דורנר הביעה בע"פ 3118/94 אבו חסן נ' מדינת ישראל , פ"ד נג(1) 422, 429 (1989), את הדעה כי "אף אם לבית המשפט נתונה הסמכות להטיל מאסר עולם על קטינים, הרי שדרושות נסיבות מיוחדות על-מנת שבית המשפט יעשה שימוש בסמכות זו". לכך מנתה השופטת דורנר שלושה טעמים: גזירתו של מאסר עולם לקטין אינה עולה בקנה אחד עם תכליתו של חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול); היא פוגעת בזכותו של הקטין לכבוד; והיא נוגדת את האמנה הבינלאומית בדבר זכויות הילד. ביחס לחלקים מהשקפה זו נרשמה הסתייגות מפיהם של השופטים האחרים שישבו לדין באותו ערעור. באשר לשיקולים האמורים להנחות את בית המשפט בענישתם של קטינים שהורשעו ברצח, אמר המשנה לנשיא מ' אלון בע"פ 1583/91 מדינת ישראל נ' פלונים , פ"ד מו(5) 94, 100-99, כי על בית המשפט להביא בחשבון, בין היתר "את גילו של הקטין, אם קטן הוא או נער הקרוב לגיל בגרות, את נסיבות ביצוע העבירה ואת הרקע לביצועה. הנחת המחוקק היא, שלעניין עבריין שהוא פחות מבן שמונה-עשרה, אף שלפי גילו נושא הוא באחריות פלילית, אין זדון רשעתו כזדון רשעתו של מי שמלאו לו שמונה עשרה... כאשר נסיבות ביצוע עבירת הרצח והרקע לביצועה מצביעים על זדונו ורשעתו המופלגים של המבצע, ובמיוחד כאשר גילו סמוך לגיל הבגרות, אין להקל עמו משהורשע בעבירת רצח, ומאסר עולם הוא ההולמו".

5.

כאמור, ביום האירוע, בשעת צהריים, עשתה נערה תמימה את דרכה לתור אחר עבודה, והמערער שהבחין בה החליט לבצע בה עבירת מין. הוא גרר אותה לבין השיחים ושם ניסה לכפות עליה את עצמו, אולם היא התנגדה ונאבקה בו. עם כך התקשה המערער, ככל הנראה, להשלים, ובמקום להניח לקורבנו ללכת לדרכה, הגיב באלימות שנדמה כי אין קשה ואכזרית ממנה. באמצעות אבן הוא הלם בראשה פעם אחר פעם, ולאחר שהמיתה הותיר אותה מוטלת בשדה וחזר למאהלו כאילו לא אירע דבר. חמורה בעינינו אף העובדה שבהמשך התגונן המערער בגרסה כוזבת אותה בדה מלבו. הגנה מסוג זה רחוקה מלבטא חרטה, ויש בה ללמד על אופיו הרע של המערער ויחסו לקדושת החיים. הנה כי כן, אנו סבורים כי מקרה זה הוא מסוג המקרים בו היה נכון וראוי לגזור לרוצח מאסר עולם, ועל כן החלטנו לדחות את הערעור.

לבקשת בא כוח המערער אנו מבהירים, כי מניינה של תקופת המאסר יהיה מיום מעצרו של המערער - 22.2.07.