ע"פ 11039/08 מדינת ישראל נ. פלוני

השופט א' א' לוי:

בכתב אישום מתוקן בעובדותיו הודו המשיבים נטען, כי עובר ליום 13.3.08 הם גמרו אומר לבצע שוד. באותו תאריך, בשעות הערב, הם הגיעו לסניף דואר בקרית אתא, כאשר משיב 1 (להלן: א') שהיה אותה עת קטין, מצויד בסכין, ומשיב 2 (להלן: גולדנברג) נושא עמו אקדח. משהבחינו כי בעליו של סניף הדואר עומדים לסגור את עסקם, הם ניגשו אליהם כשהם חובשים כובע, על ידיהם גרביים, ופניו של גולדנברג מכוסות גם בגרב ניילון. הם איימו על קורבנותיהם עם הנשק שהיה בידיהם, ואילצו אותם לשוב ולפתוח את הסניף ובהמשך את הכספת הקבועה בו. בעקבות כך הם גנבו סכום של למעלה מ-24 אלף ש"ח ולאחר זאת פנו לדרכם. בגין מעשים אלה הורשעו המשיבים בעבירת שוד לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, ובית המשפט דן את א' ל-12 חודשי מאסר, 12 חודשים מאסר על-תנאי, והוא חויב לפצות את המתלוננים בסכום של 15,000 ש"ח. גם גולדנברג נדון למאסר על-תנאי ופיצוי דומים, אולם תקופת המאסר שהושתה עליו היתה של 18 חודשים. המדינה סבורה כי בית המשפט המחוזי הקל במידה רבה בעונשם של המשיבים, ועל כן היא עותרת בפנינו להחמיר עמם.

ערעור זה בדין יסודו. בעת ביצוע השוד היה א' אמנם קטין, אולם הוא גם היה על סף בגירות. לנתון זה של גילו הצעיר של נאשם יש, מטבע הדברים, לתת משקל, אולם גם אין להתעלם מן העובדה שעבירה מן הסוג בה חטאו המשיבים, גם עבריינים ותיקים מהם, בגיל ובניסיון, אינם ממהרים לבצע. המשיבים קשרו קשר לבצע שוד, ולביצועו הגיעו מצוידים באמצעים להסתיר את זהותם, וכשבאמתחתם סכין ואקדח כדי לאיים על קורבנותיהם. הם אילצו את המתלוננים לפתוח את סניף הדואר, ולא הסתלקו משם אלא לאחר שרוקנו לכיסם את השלל שמצאו בכספת העסק. זו התנהגות המעידה על החוטא בה, גם אם הוא צעיר ואפילו קטין, כי נשקפת ממנו סכנה מופלגת בחומרתה לציבור. לפיכך, נכון היה להגיב על מעשים אלה ביד קשה, ואנו סבורים כי לא זו בלבד שבית המשפט המחוזי לא נהג כך, אלא שהוא אף סטה מרמת הענישה הנוהגת. מדעתנו זו לא שינינו גם נוכח האמור בתסקיריו של שרות המבחן. עניין נוסף לו ראינו צורך להתייחס, היא ההבחנה שנעשתה בעונשיהם של המשיבים. כאמור, אף שא' היה קטין בשעת מעשה, הוא היה על סף בגירות. עובדה זו בנוסף לכך שמדובר בשוד אותו הגו המשיבים וביצעו בצוותא חדא, לא הצדיקו הקלה בעניינו של א' ביחס לשותפו.

אי-לכך, ולאחר ששמנו לנגד עינינו את ההלכה לפיה אין בית משפט של ערעור ממצה את הדין עם נאשמים, החלטנו לקבל את הערעור, ולהעמיד את תקופת המאסר בה ישאו שני המשיבים כאחד על 24 חודשים. רכיביו האחרים של העונש – מאסר על-תנאי ופיצוי – יעמדו בעינם, בעוד שצו המבחן שניתן בעניינו של משיב 2 בטל, וזאת נוכח בקשתו של שרות המבחן והסכמתו של משיב 2.