ע"פ 11131/05 פלוני נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

המערער היה נשוי לאמה של המתלוננת (ילידת שנת 1978) מאז היותה בת 5 שנים. לבני הזוג ילדה נוספת, משותפת. בכתב-האישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב נטען, כי החל משנת 1991, כאשר המתלוננת היתה בת 13 בלבד, בעל אותה המערער, והוא הוסיף לבעול אותה עד לעלותם לישראל בשנת 1993, לפחות פעם בשבוע, בידיעת אמה אשר נאלצה להשלים עם מעשיו של בן-זוגה מחשש כי הוא ינטוש אותה. המערער המשיך במעשיו אלה גם לאחר שעלה עם משפחתו לישראל, והם נמשכו עד לשנת 1996. אותה שנה חזרו המערער, האם ובתם המשותפת לרוסיה, אולם שבו לישראל בשנת 2002. בינתיים נישאה המתלוננת לאזרח ירדני, ואף נולד לה ילד, ונראה שהדבר היה לצנינים בעיניו של המערער. באחד הימים הוא הציע למתלוננות לעשות לה עיסוי, ומחמת חששה שהוא עומד לכפות עליה יחסי מין, היא דחתה אותו. בתגובה, תקף אותה המערער, בעט בבטנה, וביקש להיכנס לחדר בו שכב התינוק כדי לעשות בו שפטים. המערער הוסיף ואיים להרוג את בעלה של המתלוננת.

בגין כל אלה יוחסו למערער עבירות של אינוס בת משפחה, תקיפה ואיומים. לאחר שמיעתן של ראיות, ובכללן עדותה של המתלוננת, הורשע המערער בעבירות שיוחסו לו והוא זוכה מאחת מעבירות התקיפה. בהמשך, נדון המערער ל-16 שנות מאסר, שלוש שנים מאסר על-תנאי בגין העבירות מסוג של פשע מאלו המנויות בסימן ה' לפרק י' של חוק העונשין, ו-18 חודשים מאסר על-תנאי בגין עבירות התקיפה והאיומים. כמו כן, חויב המערער לפצות את המתלוננות בסכום של 25 אלף ש"ח.

הערעור מופנה כנגד העונש. נטען, כי בית המשפט המחוזי לא נתן משקל ראוי לנסיבותיו האישיות של המערער, ולא עשה אבחנה בין עבירות המין לעבירות האחרות בהן הורשע. כן נטען, כי מדובר במערער בגיל מתקדם, אשר ביצע את העבירות לפני שנים רבות, ועל רקע תרבות אחרת ונסיבות חיים שונות. נוכח כל אלה סבור המערער כי העונש שהוטל עליו נוטה לחומרה, ואף חורג מרמת הענישה לה עתרה המשיבה.

לא מצאנו בכל אלה עילה להתערבותנו. מעטות הן הפרשיות בהן גלומה חומרה דוגמת זו המונחת בפנינו. מאז היתה המתלוננת ילדה ממש, הפך אותה המערער לשפחת מין נגישה, בה נתן פורקן ליצרו בכל עת שחפץ בכך. המערער עשה זאת בתדירות גבוהה, ובידיעת אמה של המתלוננת, אשר חששה כאמור כי אם בתה תדחה אותו ינטוש אותה המערער ומשפחתה תישאר ללא מפרנס. בפנינו אפוא מתלוננת שבפניה לא היתה פתוחה דרך מילוט, ועל כן נאלצה לשאת בתוכה את כאבה והשפלתה, ולא יהא זה מיותר לשוב ולהדגיש כי מדובר במי שהיתה ספק-ילדה ספק-נערה שבמקום להתרועע עם בנות גילה, הפכה מטרה קבועה לסטיותיו של המערער. זאת ועוד, המערער לא חטא במעידה חד-פעמית, ולא בגין משובת נעורים, אדרבא, מדובר באדם מבוגר אשר חזקה עליו כי היה נהיר לו היטב כי תפקידו, כמי שנטל על עצמו לשמש תחליף לאב, הוא לשמור על המתלוננת מכל פגע. במקום לעשות זאת, ראה המערער במתלוננת טרף קל, ואם תוסיף לכך את העובדה כי מעשיו החלו בשנת 1991 ונמשכו עד לשנת 1996, שוב אין ספק כי העונש שהושת עליו, חרף חומרתו, הינו ראוי ומאוזן. אכן, המשיבה עתרה בפני בית המשפט קמא לגזור למערער את "העונש המקסימאלי", אולם בהתחשב בכך כי מדובר בשורה אינסופית של מעשי אינוס, לא חרג בית המשפט המחוזי מתחום סמכותו.

נוכח האמור, הערעור נדחה.