ע"פ 11154/05 יריב טורגמן נ. מדינת ישראל

בפניי ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (השופט ע' מודריק ) מיום 22.11.05, אשר דחה את בקשתו של המערער לעיכוב ביצוע עונש המאסר שנגזר עליו עד להכרעה בערעורו.

המערער הורשע על ידי בית משפט השלום בראשון לציון (הנשיא י' פרגו ) בעבירה של מעשה מגונה, לפי סעיף 348(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק ), בנסיבות סעיף 345(א)(5) לחוק, בעקבות מעשים שביצע במתלוננת, הלוקה בשכלה, בעת ששימש כנהג ההסעות בבית הספר שבו למדה. בית משפט השלום קבע בהכרעת דינו כי אמנם המתלוננת לקחה חלק במעשים המיניים מתוך הסכמה, אך הסכמתה לא הייתה הסכמה חופשית. זאת, על פי קביעתו של בית משפט השלום, מן הטעם שמוגבלויותיה הנפשיות והשכליות של המתלוננת, אשר היו ידועות לנאשם, "לא אפשרו למתלוננת להבין כי היא קורבן לניצול מיני מצד הנאשם, ועל רקע זה יש להסביר את הסכמתה ונכונותה של המתלוננת לקיים יחסי מין עם הנאשם ולהתמסר לו כליל". בית משפט השלום קבע עוד כי "הנאשם ניצל את המצב השכלי והנפשי בו היתה שרויה המתלוננת, על מנת לספק את צרכיו". בנסיבות אלה מצא כי מתקיימות נסיבות סעיף 345(א)(5) לחוק שעניינן בניצול היותה של המתלוננת לקויה בשכלה, אם "בשל הליקוי בשכלה לא היתה הסכמתה לבעילה הסכמה חופשית".

בעקבות הרשעתו נגזר על המערער עונש של 4 שנות מאסר בפועל, שנתיים מאסר על-תנאי ופסילה מלהחזיק רשיון נהיגה למשך שנה וחצי. כן חויב המערער בתשלום סך של 10,000 ₪ כפיצוי כספי למתלוננת. בית משפט השלום דחה את בקשתו של המערער לעיכוב ביצוע עונש המאסר שהוטל עליו עד להגשת ערעור.

ביום 30.11.05 הגיש המערער לבית המשפט המחוזי ערעור על הכרעת הדין ועל גזר הדין. בהחלטתו מיום 22.11.05 דחה, כאמור, גם בית המשפט המחוזי את בקשת עיכוב הביצוע. בהחלטתו קבע בית המשפט כי סיכויי הערעור כנגד ההרשעה נמוכים. זאת, לשיטתו, הן מפני שפסק הדין מושתת על קביעות עובדתיות בדבר העדר הסכמה חופשית על רקע ניצול ליקויה השכלי של המתלוננת, בהן אין ערכאת הערעור נוטה להתערב, והן מפני שאף מסקנתו המשפטית של בית משפט השלום נראית, על פניה, נכונה ומבוססת על פסיקת בית המשפט העליון. כן ציין בית המשפט המחוזי כי במסגרת מאזן השיקולים הצריכים להחלטה בבקשה לעיכוב ביצוע אינו מוצא לנכון לייחס משקל רב לטענה כי אין נשקפים בעניינו של המערער סכנה לשלום הציבור או חשש להימלטות מן הדין. מכאן הערעור שבפניי.

בערעורו טוען בא-כוח המערער כי סיכויי הערעור על הכרעת הדין טובים הם, בשים לב לכך שלשיטתו נפלה בפסק הדין טעות משפטית הנובעת מכך שבית משפט השלום הרחיב עד מאוד את ההלכות שיצאו מבית משפט זה ביחס להסכמתה של אישה הלוקה בשכלה. כן טוען הוא כי היה על בית המשפט קמא לייחס משקל לעברו הנקי של המערער, להתנהגותו הטובה במשך המשפט, במהלכו היה משוחרר, וכן לנסיבותיו האישיות, ובכלל זה להיותו אב לשלישיה שנולדה לפני חודשים ספורים. באת-כוח המדינה, מצידה, חולקת על ההערכה ביחס לסיכויי הערעור ומדגישה כי המערער מרצה כבר את עונשו מזה כחודש וחצי וכי ערעורו נקבע לתחילת חודש פברואר.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, באתי לידי מסקנה כי דין הבקשה להידחות. זאת, בעיקר מן הטעם שלנוכח תקופת המאסר שנגזרה על המערער והמועד המוקדם שבו נקבע ערעורו לשמיעה, אין מתקיים במקרה זה חשש כי תסוכל אפשרותו לממש באופן אפקטיבי את זכות הערעור. כן מביאה אני בחשבון את העובדה כי המערער החל כבר בריצוי עונשו. שיקולים אלה מכריעים את הכף אף בהתחשב בעברו הנקי של המערער ובנסיבותיו האישיות, כפי שהן מתוארות בבקשה. בנסיבות אלה – ומבלי לנקוט עמדה בשאלת סיכויי הערעור - אינני רואה לנכון להתערב בהחלטותיהן של שתי הערכאות הקודמות, אשר דחו את בקשת המערער לעיכוב ביצוע עונש המאסר.

אשר על כן, הבקשה נדחית.