ע"פ 11166/08 איאד בכארנה נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

1.

בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בנצרת נטען, כי בין המערער לאחר – מועתז זרעיני (להלן: מועתז), קיים סכסוך ממושך. בתאריך 24.5.08, לפנות בוקר, נסע מועתז ברכבו ליד ביתו של המערער כשעמו רונית וייצמן, ותוך כדי הפעלה של מוסיקה קולנית. נראה כי הדבר עורר את חמתו של המערער, שירד מביתו, נכנס לרכבו, ודלק אחר מכוניתו של מועתז. כאשר הדביק אותו, חסם המערער את דרכו ויצא לקראתו כשהוא אוחז באקדח. בשלב זה ניסה מועתז להסתלק במהירות מהזירה, אולם המערער פתח באש שכתוצאה ממנה נופצה השמשה האחורית של הרכב הנמלט ואחד הקליעים חדר לכתפה של רונית.

בעקבות האירוע נימלט המערער לאילת, ומשם ניסה לתאם עם אדם אחר גרסה לפיה בעת ביצוע הירי שהה בתל-אביב. כמו כן, שוחח המערער עם קרוב משפחתו של מועתז, במטרה לשכנע את האחרון שלא להתלונן במשטרה. משנעצר המערער לאחר מספר ימים, הוא נמצא מחזיק בכ- 29 גרם של סם מסוכן מסוג חשיש.

בכל אלה הודה המערער בגדרו של הסכם טיעון, והוא הוסיף והודה כי במספר הזדמנויות בעבר הוא החזיק בסמים מסוכנים והשתמש בהם. בעקבות כך הורשע המערער בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה, עבירות בנשק, החזקה ושימוש בסמים מסוכנים, שיבוש מהלכי משפט, הסתייעות ברכב לביצוע פשע, והחזקת כלים לסם.

2.

מכוח הסכם הטיעון אותו גיבשו הצדדים, הם עתרו בצוותא לגזור למערער 45 חודשי מאסר שיכללו הפעלה, בחופף, של שני מאסרים על-תנאי שעמדו נגדו. כמו כן, עתרה המשיבה לגזור למערער מאסר על-תנאי, לחייבו לשלם פיצויים לקורבנותיו ולפסול אותו מלהחזיק ברישיון נהיגה. הסנגור ביקש לדחות את תשלום הפיצויים, ככל שייפסקו, לאחר שחרור שולחו מהכלא, וכן עתר להימנע מלגזור עונש של פסילה.

בית המשפט המחוזי אימץ את המתווה המוצע לעניין המאסר בפועל, ודן את המערער ל-45 חודשי מאסר תוך הפעלה בחופף של המאסרים על-תנאי. כמו כן, נגזרו למערער תקופות שונות של מאסר על-תנאי, פסילה מלהחזיק ברישיון נהיגה במשך 12 חודשים, והוא חויב לפצות את מועתז ורונית, ולחתום על התחייבות להימנע מעבירה.

3.

שבועות ספורים לאחר שימוע גזר הדין, הגיש המערער את הערעור הנוכחי, ובו הוא עותר להתיר לו לחזור בו מהודאתו. נטען, כי המערער הנו מכור לסמים, שמאז מעצרו ביום 28.5.08 לא שולב בתהליך גמילה כלשהו אף שרצה בכך. לפיכך, שעה שהתייצב בפני בית המשפט המחוזי בחודש כסלו התשס"ט (דצמבר 2008), הוא היה נתון להשפעת סמים, ועל כן הסכמתו להסכם הטיעון ניתנה שלא מרצון וכאשר דעתו אינה צלולה.

4.

טיעון זה אין בידינו לקבל. סנגוריו של המערער דהיום היו גם אלה שייצגו אותו בפני בית המשפט המחוזי, ומותר להניח כי אם היו יודעים שמצבו של שולחם אינו מאפשר לו לתת את הסכמתו להסכם הטיעון, הם היו מבהירים זאת לבית המשפט. זאת ועוד, לאחר שבאי-כוח הצדדים הודיעו על ההסכם אותו גיבשו, נתבקש המערער להציג את עמדתו, ומדבריו ("אני מאשר את דברי התובעת. הובהר לי, כי בית המשפט אינו קשור להסדר הטיעון"), לא עולה הסתייגות כלשהי מההסדר שהוצג. ואם בכך לא די, היתה למערער הזדמנות לשוב ולהאזין לפרטיו של ההסדר ורכיביו של העונש כאשר טענה באת-כוח המשיבה לגזר-הדין (ראו עמ' 36). וגם הפעם לא טען המערער כי אינו מבין את ההליך או שהסכמתו לאו הסכמה היא. וכך נרשם מפיו בעמ' 39 לפרוטוקול:

"קבלתי את ההצעה להודות ולנהל מו"מ. כל הסכסוך הזה אחרי העבודה עם המשטרה ועם המודיעין ואבקש מבית המשפט להקל בעונש ולהחליף אותו בעבודות שירות אם אפשר. אני מצטער על מה שעשיתי, אני נגררתי לסכסוך, יותר לא אנקוט באלימות. אני רוצה ללמוד בכלא מקצוע. מצבי הכלכלי קשה, יש לי אשה ו-3 ילדים שחיים מקצבת המל"ל. הילדים הם בני 5, 4 ושנה וחצי. לפני המעצר עבדתי בשווקים, כסוחר צעצועים".

אנו מתקשים להניח כי מי שטען את טענותיו בצורה כה סדורה היה חסר יכולת להבין את משמעות הודאתו, ועל כן נראה כי ערעור זה מקורו במסקנתו המאוחרת של המערער לפיה עשה מקח טעות. אין צורך לומר כי זו אינה עילה להתיר לנאשם לחזור בו מהודאתו, ומכאן דעתנו שמוטב היה לולא הוגש ערעור זה לבית המשפט, באשר הוא גובל בשימוש לרעה בהליכי משפט.

אשר על כן, הערעור נדחה.