ע"פ 1122/03 ניסים קורקוס נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

1.המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בירושלים, על פי הודאתו, בעבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ותמציתן של העובדות שיוחסו לו היא זו: בתאריך 15/10/01, בשעה 24:00, בקרבת קיוסק הנמצא באזור התעשייה תלפיות בירושלים, נתגלע ויכוח בין המערער לבין אחמד עביאת (להלן – "המנוח") במהלכו החליפו השניים קללות ומהלומות, והמנוח אף הלם בראשו של המערער ופצע אותו. בתגובה, נטל המערער סכין שאורך להבה כ- 22.50 ס"מ, ודקר את המנוח דקירה עמוקה בבית החזה השמאלי ובכך גרם למותו.

בעקבות ההרשעה הורה בית המשפט המחוזי על הכנתו של תסקיר מבחן, ומשזה הוגש, נשמעו טיעוניהם של הצדדים לעונש ובסופם גזר בית המשפט למערער 9 שנות מאסר ושנה מאסר-על-תנאי.

הערעור שבפנינו מופנה כנגד העונש.

2.במסגרת נימוקי הערעור ביקש בא-כוחו המלומד של המערער, עו"ד מ' גרטי, להרחיב את יריעת העובדות עליהן התבססה ההרשעה, כאשר טען כי שולחו הותקף על ידי מספר בני מיעוטים בדרך ברוטאלית ומתגרה. הוא הוסיף כי שולחו "מצא את עצמו בסכנת חיים ובפחד כי המשך התגרה עלול לגרום לתוצאות קטלניות מה עוד שמדובר בתקופה ביטחונית רגישה מרובה בפיגועים ואירועים אלימים". דא עקא, לטיעון זה לא נוכל לייחס משקל, הואיל והמסגרת העובדתית לדיון תוחמה בכתב האישום בו הודה המערער, ואם הוא סבר כי אותה מסגרת מציגה תמונה חלקית ואינה משקפת את אשר התרחש בפועל, היה עליו להשלים את החסר בעת הדיון בפני הערכאה הראשונה. וכאן המקום להבהיר, כי אפשרות אחרונה זו לא נמנעה ממנו, אדרבא, ההליכים החלו בכפירתו של המערער בעובדות שיוחסו לו, ורק לאחר שנשמעו עדים רבים החליט לעשות תפנית והודה בעובדותיו של כתב האישום המתוקן.

3.חרף האמור עד כה, הניח בית המשפט המחוזי לטובת המערער כי "התנהגות המנוח עובר לדקירה הקטלנית היתה אלימה", והוא אף פצע את המערער בראשו. אולם גם לפתחו של המערער רובץ חטא כבד, הואיל והוא הסלים את העימות שבעתיים, כאשר מחילופי מהלומות עבר לשימוש בנשק קר וקטלני, ובדרך זו קיפד את פתיל חייו של אדם. זו תוצאה אותה ניתן היה למנוע לו גילה המערער איפוק וריסון עצמי, ומשלא נהג כך אין מנוס מלקבוע כי הוא חטא בהתנהגות קשה שרבים חוטאים בה ואותה יש לא רק להוקיע, אלא גם לנסות להפחית את ממדיה. תוצאה זו תושג על ידי חינוך היחיד והרבים לראות בקדושת החיים ערך נשגב, אך בכך לא די, ויש להרתיע מפניה גם בדרך של ענישה קשה וכואבת, מתוך תקווה שהיא תבהיר לכל מי שחוטא בתחום זה כי הוא עלול לשלם על כך באובדן חירותו לתקופה ממושכת.

את כל אלה חייב היה בית המשפט המחוזי להביא בגדר שיקוליו, וכך עשה, ובצדם היה עליו לתת את הדעת גם על נסיבותיו של המערער, ואף את זאת הוא עשה. מתוך הראיות שהובאו לבית משפט קמא ומתסקירו של שרות המבחן עולה, כי החיים לא האירו פנים למערער, הואיל וילדותו היתה קשה וגם כשבגר לא נמצאה בסביבתו הקרובה יד מכוונת אשר תציב לו גבולות, ומכאן ועד להתדרדרותו לחברה שולית היתה הדרך קצרה. כל אלה הם נתונים אשר חייבו הקלה בעונש, כפי שהקלה זו התחייבה מגילו הצעיר של המערער והעובדה שהוא לא הורשע עד כה בפלילים, וממילא גם לא נשא בעונש מאסר. אולם כאמור, בדרך זו הלך בית המשפט המחוזי, שאף כי העונש אשר גזר אינו קל, הוא נובע מחומרתן המופלגת של העובדות, שאך כפסע היה בינן לבין הרשעה בעבירה חמורה פי כמה.

הערעור נדחה.