ע"פ 11222/03 ישראל ישראלי נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי

1.בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער בביצוען של שלוש עבירות – גרימת מוות ברשלנות, הפקרה אחרי פגיעה, ושיבוש מהלכי משפט, עבירות לפי סעיפים 304 לחוק העונשין בשילוב עם סעיף 64 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961, סעיף 64א(ב) לפקודת התעבורה, וסעיף 244 לחוק העונשין. בגין הרשעות אלו נגזר למערער עונש הכולל שש שנות מאסר בפועל. תמציתן של העובדות שהובילו לתוצאה זו היא, שבתאריך 5.9.02, בשעה 01.00 לערך, פגע המערער בעת שנהג ברכב בשתי הולכות רגל, מיטל חירק ושירן כהן, אשר חצו את נתיב נסיעתו. על פי הנטען בכתב האישום, חצו השתיים את הרחוב במעבר חציה, משמאל לימין כיוון נסיעת המערער, ועל אף שלרשות האחרון עמד שדה ראיה של כ-100 מ', וזירת התאונה היתה מוארת, לא הבחין המערער בסכנה במועד, הגיב באיחור, וגרם למותן של שתי המנוחות.

אולם בכך לא הסתיימה הפרשה הקשה בה עוסק ערעור זה. המערער לא עצר את רכבו במקום התאונה כדי להגיש עזרה לנפגעות, ולאחר שהוריד את בתו שנסעה עמו, החנה את הרכב בו נהג במקום מרוחק, והנחה את בתו לטעון אם תקרא לחקירה כי רכבם נגנב.

2.הערעור שבפנינו מופנה כנגד ההרשעה והעונש כאחד, ונקדים ונאמר כי לאחר שעיינו בקפידה בהכרעת-הדין ובנימוקיו של בית משפט קמא לגזר-הדין, לא מצאנו מקום או עילה להתערבותנו. ערעור מסוג זה מציב בפני נאשם משוכה גבוהה, באשר הוא נאלץ להתמודד עם ממצאים שבעובדה, בה ערכאת הערעור, מכוח ההלכה הפסוקה, אינה נוהגת להתערב. אולם לא הלכה זו בלבד עומדת למכשול למערער, אלא בעיקר העובדה כי הרשעתו נשענת על בסיס מוצק, שאלה הם עיקריו:

א.בוחן התנועה אשר בדק את הזירה מצא כי לרשות המערער עמד שדה ראיה לפנים של 100 מ' לפחות.

ב.על פי ממצאי הזירה, ובהסתמך על דברים שנאמרו מפיו של המערער עצמו, אין עוד ספק כי כיוון חציית המנוחות היה משמאל לימין. יותר מכך, מדברים שנרשמו מפיה של בת המערער עולה כי היא הבחינה באחת המנוחות כאשר החלק הימני של גופה מופנה אליה, ועניין זה משתלב היטב גם בסימני הפגיעה בגופה של שירן.

ג.תחשיבים שערך הבוחן ואותם אימץ בית המשפט המחוזי מלמדים, כי לו נתן המערער את דעתו לנעשה בדרך שלפניו, יכול היה למנוע את התאונה בנקל. אולם רשלנותו נובעת מכך שהוא הבחין במנוחות רק סמוך לפגיעה בהן (ובלשונו, "בשנייה האחרונה"), ובכך למעשה מתמצית אחריותו למותן של המנוחות במלואה.

ד.באשר להרשעת המערער בעבירת ההפקרה לפי סעיף 64(ב) לפקודת התעבורה, גם בה לא מצאנו פגם. סעיף זה, בניגוד לסעיף 64(א), עוסק במי שידע כי גרם לפגיעה באדם, ומכאן החובה שקבע המחוקק כי עליו לעצור ולהגיש עזרה לנפגע. בנסיבות אלו חייב המערער לוודא באופן אישי כי גם עזרה רפואית לא תועיל לקורבנותיו, אולם גם את המעט הזה הוא לא עשה, ועל כן העובדה שנלמדה בדיעבד, כי עזרה רפואית לא היתה מצילה את חייהן של המנוחות, אין בה כדי לפטור אותו מאחריות בפלילים.

ה.אנו סבורים כי גם העבירה בדבר שיבוש מהלכי משפט הוכחה כדבעי, ולדידנו אין ספק שכל אשר עשה המערער לאחר התאונה נועד להוביל לתוצאה זו.

3.כאמור, לא בהרשעה בלבד לא סברנו כי נפל פגם, אלא גם בעונש. אין ספק כי העונש אשר נגזר למערער מהווה עליית מדרגה ביחס לענישה שהיתה נהוגה עד היום. עם זאת, אנו סבורים, כי החמרה זו מתבקשת לנוכח ההפקרות המשתוללת בדרכים, וריבוי המקרים בהם נהגים פוגעניים מותירים את קורבנותיהם מוטלים על הדרך, וממהרים להסתלק מהזירה כדי להציל את עורם.

הערעור נדחה.