ע"פ 1123/07 עלי חמדאן נ. מדינת ישראל

השופט י' אלון :

המערער הורשע, על פי הודאתו, בבית המשפט המחוזי בנצרת בביצוע עבירות איומים, חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, גניבה והיזק בזדון לרכוש, שנסיבות ביצוען היו כדלהלן.

ב-11.3.06 בשעות הערב, ניגשו המערער וחברו איאד (הנאשם 2 בכתב האישום) לפתח חנות מכולת בכפר כנא – מקום מגוריהם. איאד נכנס לחנות ונטל מהמדף בקבוקי בירה מבלי לשלם עבורם. פרץ ויכוח בינו לבין החנווני, ומשבושש איאד לצאת מהחנות נכנס שמה חברו המערער, התערב בויכוח והודיע לחנווני "אנחנו ניקח ונשלם מתי שאנחנו נרצה". השניים יצאו מהחנות תוך שהמערער בועט במעמד שהיה במקום ושוברו.

עשר דקות לאחר מכן שבו השניים ונכנסו למכולת. המערער הודיע לחנווני [המתלונן] כי "הם יקחו מה שהם ירצו" ואיאד עלה בסולם כדי לקחת בקבוק ויסקי מאחד המדפים. החנווני ניסה לאחוז באיאד ולהורידו מהסולם, אולם המערער אחז בו בכוח כדי למנוע בעדו מלעצור את איאד ולאפשר לאיאד לעשות כחפצו. המתלונן דחף את המערער לאחור וניסה לעכבו, איאד נטל תרמוס קפה שהיה במקום וחבט בו מספר פעמים בראשו של המתלונן. לקוח שנכנס לחנות וניסה להפריד – אויים על ידי איאד בשבר בקבוק.

בגזר הדין (מיום 7.1.07) הטיל בית המשפט קמא על המערער עונש מאסר בפועל של 11 חודשים והפעיל עונש מאסר מותנה של 10 חודשים שהוטל על המערער בגזר דין מיום 22.1.03, בגדרו של ת.פ. 474/02 בבית המשפט המחוזי בחיפה. נקבע, כי שתי תקופות המאסר ירוצו בחופף זו לזו כך שתקופת המאסר הכוללת תהיה של 11 חודשים.

בערעור זה משיג המערער כנגד גזר הדין. לטענתו, חלקו שלו במעשים שהורשע בהם היה "מינורי" ביחס לחלקו של הנאשם השני – איאד, וכי לאחר המעשה נערכה סולחה בינו לבין המתלונן, בית המשפט קמא לא איזן כראוי את הודאת המערער במיוחס לו, את גילו הצעיר ואת יתר נסיבותיו האישיות, ומתוך כל אלה יש לטענתו להקל בעונשו של המערער.

אכן, עובדות כתב האישום מעלות כי חלקו של איאד בביצוע המעשים היה חמור מזה של המערער. ברם, עונשו של איאד טרם נגזר, ומן הסתם יבוא בו לידי ביטוי הפער שבחומרת המעשים. אשר למערער דנן – שדינו נגזר בנפרד – איננו מוצאים כי עונש המאסר שהוטל עליו, 11 חודשי מאסר, מופרז לחומרה. התנהלותו הבריונית בצוותא חדא עם איאד מבטאת התנהלות אלימה ונפשעת כנגד גופו של המתלונן ורכושו ומאיימת על שלום הציבור. בעברו הפלילי של המערער עבירת שוד מזויין (ללא הרשעה) ועבירות של קבלת נכסים בגניבה ואי מניעת פשע – בגינן תלוי היה ועומד כנגדו – טרם ביצוע העבירות דנן – עונש מאסר על תנאי של עשרה חודשים.

בית המשפט קמא נהג במערער במידת הרחמים בהפעילו את עונש המאסר על תנאי, במלואו, בחופף לעונש המאסר של 11 חודשים שהוטל עליו בשל הרשעתו בפניו. לא מצאנו מקום להקלה נוספת בעונשו של המערער.

הסניגור היפנה לכך כי עונש המאסר על תנאי הוטל על המערער ביום 22.1.03 – בגידרו של ת.פ. 474/02 בבית המשפט המחוזי. תקופת התנאי נקבעה לשלוש שנים. העבירות בהן הורשע עתה בוצעו כאמור ביום 11.3.06, לכאורה לאחר שחלפה תקופת התנאי בת שלוש השנים. דא עקא, בגדרו של גזר הדין מיום 22.1.03 בו הוטל עונש המאסר על תנאי הוטל על המערער עונש מאסר של שלושה חודשים בעבודות שירות, תקופה שרוצתה על ידו לאחר מתן גזר הדין. על פי הוראות סעיף 52(ג) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, תקופת מאסר בעבודות שירות תצטבר ל"תקופת התנאי" שנקבעה בגזר הדין – ככל שריצוי עבודות השירות נעשה במהלך אותה התקופה (וראו לענין זה ע"פ 1779/92 מדינת ישראל נ' עארף רחיל , פ"ד מז(1) 789 (1993)).

אמור מכאן – תקופת התנאי בעניינו של המערער מצטרפת לשלוש שנים ושלושה חודשים. העבירות בהן הורשע עתה בוצעו בטרם חלפה תקופת התנאי המצטברת, ועל כן בדין הורה בית המשפט קמא על הפעלת עונש המאסר על תנאי.

מתוך המפורט לעיל, אנו דוחים את הערעור.

ש ו פ ט

השופטת ע' ארבל :

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

השופט ס' ג'ובראן :

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' אלון.