ע"פ 1130/09 חליל טועמה נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

1.

בית המשפט המחוזי בחיפה הרשיע את המערער, על פי הודאתו, במספר עבירות וביניהן "הריגה" לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. נטען, כי ביום 23.11.06, בשעת לילה, נהג המערער ברכב פרטי בכביש 70 (להלן: רכב א'), מצפון לדרום. כביש זה הינו דו-סטרי ומופרד בקו הפרדה רצוף. אותה עת נסע בכיוון הנגדי רכב משא אחוד (להלן: רכב ב'). בכיוון נסיעת המערער, ואחריו, נסעה מכונית פרטית נוספת (להלן: רכב ג'), ורכב נוסף (רכב ד') נסע לפניו בתוך שיירת מכוניות. בשלב כלשהו החליט המערער לעקוף את שיירת הרכבים שלפניו, ולצורך כך סטה שמאלה תוך חצייה של קו ההפרדה ונסיעה בנתיב הנגדי. המערער לא הצליח להשלים את העקיפה, הואיל ורכבו התנגש ברכב המשא א'. נהגו של רכב ד' שהבחין כי המערער מתקשה להשלים את העקיפה, סטה ימינה כדי לאפשר למערער לחזור לנתיבו, אך אז פגע רכב ג' ברכב ד', ונהגו של הרכב הפוגע הסתלק מהמקום.

כתוצאה מהתאונה נהרג נוסע שישב ליד המערער, ותשעה מנוסעי הרכבים המעורבים בתאונה, נפצעו. המשיבה טענה כי המשיב חטא בנהיגה רשלנית שמקורה בכל אחד מאלה: נסע משמאל לקו הפרדה, יצא לעקיפה בדרך לא פנויה, ביצע עקיפה מסוכנת, חסם את מסלול נסיעתו של רכב ב', ובכלל, נהג ללא תשומת לב, במהירות בלתי סבירה ובחוסר זהירות, אי-אכפתיות ופזיזות.

כאמור, הודה המערער בכל אלה, ולאחר שהורשע דן אותו בית המשפט המחוזי ל-30 חודשי מאסר, מאסר על-תנאי, והוא נפסל מלקבל או להחזיק ברישיון נהיגה במשך 20 שנים.

2.

כנגד עונש זה משיג המערער בפנינו. נטען, כי בית המשפט החמיר עם המערער, תוך שהוא אינו מעניק משקל הולם לכל אחד מאלה: בקשתם של הורי הקורבן שלא למצות את הדין עם המערער; גילו הצעיר של המערער; הודאתו וחרטתו; השבר הקשה שנגרם בעטייה של התאונה למערער שאיבד את חברו הקרוב. כן נטען, כי בעונש הפסילה חרג בית המשפט מרמת הענישה הנוהגת.

3.

רבות נכתב על תרומתו המכרעת של מה שמוגדר כ"גורם האנושי" לתאונות הדרכים, והמקרה הנוכחי הוא דוגמה מובהקת לכך. המערער, שמסיבה כלשהי אצה לו הדרך, החליט לעקוף רכבים שנסעו לפניו, והוא עשה זאת תוך סטייה שמאלה, חציית פס הפרדה רצוף ונסיעה בנתיב הנגדי, מבלי שהקדים לוודא את המעט שהיה חייב בו – כי יוכל להשלים את העקיפה מבלי לסכן את עצמו, את נוסעיו ומשתמשים אחרים בדרך. את מחיר נהיגתו המופקרת שילם אדם צעיר בחייו, ורבים אחרים נפצעו. אנו מוכנים להניח כי חרטת המערער כנה היא, ואפשר גם שככל שמדובר בהרתעתו לעתיד – מטרה זו כבר הושגה. אולם לא רק עניינו של המערער עומד בפני בית המשפט, אלא גם הצורך להרתיע נהגים אחרים שאינם מקפידים לקיים את חובותיהם על פי דין, ולעתים קרובות נוטלים סיכונים שלא אחת מסתיימים בתאונות קטלניות.

במצב זה שוב אין מנוס מלהחמיר בדינם של נהגים עבריינים, ואין בידנו לומר כי בעונש שהשית בית המשפט המחוזי על המערער גלומה חומרה יתרה.

עם זאת, בעניין אחד סברנו כי יש ללכת לקראת המערער, והכוונה לקיצור תקופת הפסילה, אותה אנו מעמידים על 15 שנים.

בכפוף לתיקון זה, הערעור נדחה.