ע"פ 11401/05 תומר טקשה נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

1.בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב נטען, כי בסוף שנת 2004 היה המערער מעורב בשני אירועים אלימים. הראשון שבהם התרחש בתאריך 26.10.04 בשעת לילה מאוחרת. המערער הגיע לגינה הסמוכה לביתו, וביקש מנערה אותה הוא מכיר להכיר לו את חברתה. אותה שעה היו שתי הנערות בחברתם של 4 אחרים, ואלה דרשו מהמערער להניח לנערות. כתוצאה מכך התפתחו חילופי דברים, שעד מהרה גלשו לחילופי מהלומות, במהלכן שלף המערער סכין ודקר שניים מיריביו.

האירוע האחר שיוחס למערער התרחש מספר ימים לאחר האירוע הראשון, ולמען הדיוק בתאריך 6.11.04. נראה, כי אחד מאלה בהם פגע המערער – אייד שקרה, החליט להשיב לו כגמולו, ועל כן הגיע לביתו בשעה 03.00 כשהוא מלווה בשלושה מחבריו. המערער ירד מביתו, ולאחר שיחה קצרה עם אייד החל עושה את דרכו חזרה. אולם, אייד אחז בו בניסיון לעכבו, ובעקבות כך שלף המערער סכין והחל לדקור את אייד. אחד מחבריו של אייד, טאמר שקרה, שביקש לסייע לו, נדקר אף הוא על ידי המערער בבטנו, וכן נדקרו השניים האחרים שנלוו לאייד. לאחר כל אלה הובהל טאמר לבית חולים, שם נפטר ביום 13.11.04 כתוצאה מפציעתו.

2.המערער הודה ברבות מהעובדות שיוחסו לו, אולם טען כי פעל מתוך הגנה עצמית. טענה זו התקבלה על ידי בית המשפט המחוזי בכל הנוגע לאירוע השני, ממנו זוכה המערער, אולם נדחתה ביחס לאישום הראשון, בו הורשע המערער בעבירה לפי סעיף 333 בשילוב עם סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בעקבות ההרשעה גזר בית המשפט המחוזי למערער את עונשו: 18 חודשי מאסר ו-12 חודשים מאסר על-תנאי.

3.הערעור שבפנינו הופנה במקורו כנגד הרשעת המערער באישום הראשון, ולחלופין כנגד העונש. באשר להרשעה נטען, כי לא היה מקום להרשיע את המערער בעבירה של חבלה חמורה לפי סעיף 333 לחוק העונשין, הואיל וליריביו של המערער נגרמו חתכים, חלקם שטחיים, ולאף אחד מהם לא נגרמה פגיעה פנימית המגעת כדי "חבלה חמורה". להשקפת בא-כוח המערער, ראוי היה בנסיבותיו של תיק זה, להסתפק בהרשעת שולחו בעבירה לפי סעיף 334 לחוק העונשין. באשר לעונש נטען, כי הערכאה הראשונה החמירה עם המערער, מאחר ומדובר במי שזו הרשעתו הראשונה, ושעל פי ממצאיו של בית משפט קמא, התגונן מפני תקיפתם של יריביו.

4.לאחר שבא-כוח המערער טען את טענותיו לעניין ההרשעה, ובעקבות הערות בית המשפט, הוא חזר בו מהערעור כנגד הכרעת-הדין, וצמצם את השגותיו כנגד העונש בלבד. לעניין זה נטען, כי המערער לא זכה להשתחרר טרם זמנו, הואיל ומפיו-שלו למדה ועדת השחרורים שליד בית הסוהר כי השתמש בעבר בסמים. על רקע זה נדרש המערער להציע תכנית שיקום, אולם הוא לא עשה זאת עד היום. כן הודגש בפנינו, כי המערער היה עד להרשעה הנוכחית חסר עבר פלילי, וכי במהלך שהייתו בכלא סיגל לעצמו אורח חיים תורני בו הוא מתכוון להמשיך גם לאחר שישתחרר ממאסרו.

5.עניינו של המערער עורר בנו התלבטות, באשר אין זה עניין שבשגרה שמי שהורשע לראשונה נדרש לשאת בתקופת מאסר שהושתה עליו עד תומה. הדבר אינו שגרתי בעיקר כשהתנהגותו של המערער בכלא היתה תקינה, ומסתמן כי הוא עשה תפנית של ממש באורח חייו ובתפיסת עולמו. אולם, מנגד ניצבת חומרתו המופלגת של המעשה בו חטא, כאשר בעקבות ויכוח של מה-בכך נגרר לקטטה שבמהלכה לא היסס לעשות שימוש בסכין, אותה נהג לשאת דרך קבע, ולפגוע במספר אנשים. בתקופה בה נגע האלימות פשה בחברה הישראלית, וכאשר חדשות לבקרים אנו מתבשרים על שימוש נוסף בנשק קר או חם כדי "ליישב" מחלוקות של מה בכך, נדרשת מערכת המשפט לתרום את תרומתה לביעור הנגע, ומכך מתבקש הצורך להחמיר בעונשיהם של עבריינים בתחום זה. מנקודת השקפה זו, לא גילינו בעונש שהושת על המערער פן כלשהו של חומרה, ומכאן החלטתנו לדחות את הערעור.