ע"פ 1146/14 ג'אבר אלטורי נ. מדינת ישראל

1.

בקשה לעיכוב ביצוע העונש שגזר על המבקשים בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטת ו' מרוז )

בת"פ 52268-07-10 ביום 8.1.2014.

רקע והליכים

2.

המבקשים (ואחרים) הורשעו על פי הודאתם בכתב אישום מתוקן בשישית מיום 26.9.2011 (להלן: כתב האישום ) . על פי עובדות כתב האישום, על רקעו של סכסוך ארוך שנים על רקע כלכלי, ותקיפתו של אחיו של המבקש 2 (וכן נאשם אחר, שאינו צד לערעור זה (להלן: האחר ) ), ביום 10.7.2010 חיכו המבקשים (והאחר) למתלוננים בכביש בלוד, כיוון שידעו שהם עומדים לעבור שם. עת עברו המתלוננים שם, תקפו אותם המבקשים והאחר. המבקש 1 נהג בכלי רכב והתנגש חזיתית ברכבם של המתלוננים. בהמשך אחד מהמבקשים התנגש בעזרת כלי רכב אחר בצידו האחורי של רכבם של המתלוננים. בעקבות ההתנגשויות יצאו המתלוננים מרכבם, ואז תקפו אותם המבקשים במוטות ואלות. בעקבות המעשים נגרמו לשני המתלוננים חבלות קשות. מיד לאחר התקיפה המבקשים נמלטו מהמקום. עוד צוין בכתב האישום, כי ביום 24.6.2010 נגנב רכב מסוג דייהטסו אפלהאוז, והוא היה אחד מהרכבים בהם נהגו המבקשים. בגין מעשים אלה הורשעו המבקשים בשתי עבירות חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 333 + סעיף 335(א)(1) + (2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ), ובעבירת קבלת רכב גנוב, לפי סעיף 413י' + סעיף 29 לחוק העונשין.

3.

בהחלטה מיום 27.3.2012 הורה בית המשפט המחוזי על קבלת תסקיר שירות המבחן לגבי המבקשים והאחרים שהואשמו בפרשה. תסקיר שירות המבחן קבע כי המבקשים הם אנשים נורמטיביים, ללא עבר פלילי, אשר ביצעו את המעשים כתגובה לאוזלת היד של המשטרה, לדעתם, בסכסוך המתמשך בין הצדדים, וכי הם נטלו אחריות בגין העבירות שביצעו, והביעו חרטה והבנה לחומרתם. שירות המבחן ציין כי ההליך הפלילי הציב גבולות מרתיעים למבקשים והעריך את הסיכון להישנות העבירות כנמוך, בין היתר לאורה של רגיעה, אף אם לא סולחה, בין הצדדים. משכך, המליץ שירות המבחן כי הם לא ישלחו למאסר, אלא יועמדו בצו מבחן ל-12 חודשים, או לכל היותר ירצו מאסר בדרך של עבודות שירות.

4.

בגזר הדין עמד בית המשפט המחוזי על חומרת העבירות שביצעו המבקשים, שעשו דין לעצמם, ופגעו בערכים חברתיים שונים. עוד הוא עמד על הענישה המכבידה הנהוגה בעבירות אלימות תוך שימוש בנשק קר. בית המשפט ציין כי המעשים היו מתוכננים היטב, וגרמו לפציעות חמורות מאוד למתלוננים, שהביאו להכרה זמנית בהם כנכים בשיעור של 100% על ידי המוסד לביטוח לאומי, ואף להקלה בעונשם בגין מעשה התקיפה שקדם לאירוע מושא גזר הדין. בית המשפט המחוזי ציין גם כי מדיניות הענישה הנוהגת בעבירות שבוצעו נע בין עונש מאסר בפועל של 18 חודשים ועד ארבע שנות מאסר בפועל. בית המשפט גם התחשב בנסיבותיהם האישיות של המבקשים, אך מצא שאין בנסיבות אלה כדי להצדיק חריגה מרף הענישה התחתון שבמתחם הענישה, ולכן דחה את המלצת שירות המבחן, שאותה מצא "מפליגה בקולתה וחורגת במידה ניכרת ממתחם הענישה" (פסקה 70 לגזר הדין). עוד התייחס בית המשפט לפרק הזמן הממושך שחלף ממועד ביצוע העבירות ועד מתן גזר הדין, בו המבקשים שהו במעצר בתחילה, ולאחר מכן שוחררו בתנאים מגבילים. אך מאידך ציין כי מועדי הדיונים נדחו לבקשתם בעקבות תאונה שעבר האחר. ביחס למבקש 3 עמד על כך שהוא נפצע בפעולת תגמול של משפחת המתלוננים, ושקל זאת לקולת עונשו. נוכח כל השיקולים הללו, גזר בית המשפט המחוזי על המבקשים 1, 2 ו-4, 28 חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרם, 12 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים ופיצוי על סך 5,000 ש"ח לכל אחד מהמתלוננים. על המבקש 3 גזר 22 חודשי מאסר בפועל, וכן את העונשים הנוספים שגזר על המבקשים 1, 2 ו-4.

הבקשה לעיכוב ביצוע

5.

ביום 13.2.2014 הגישו המבקשים ערעור על חומרת העונש, המופנה בעיקר כלפי עונשי המאסר שהושתו עליהם, וביקשו שיעוכב ביצועו, עד שיוכרע ערעורם. טענתם העיקרית של המבקשים היא שבית המשפט החמיר בעונש, הן ביחס לביצוע העבירות, הן נוכח עברם הנקי, חרטתם, האחריות שלקחו והן ביחס למידת הפגיעה הצפויה להם ולבני משפחותיהם מהמאסר. עוד הם טוענים כי שגה בית המשפט המחוזי כשלא אימץ את תסקירי המבחן החיוביים ביחס אליהם. לעניין עיכוב הביצוע, טוענים הם שהיו משוחררים בתנאי מעצר בית חלקיים לאורך כל משפטם והתייצבו לכל הדיונים בעניינם, ונוכח גילם הצעיר, עברם הנקי, לקיחת האחריות, וחרטתם הכנה, יש לעכב את ביצוע עונשם. בדיון לפניי, חזר בא כוחם של המבקשים על טענות הערעור, והדגיש את הפגיעה במשפחות המבקשים, אם לא יעוכב ביצוע עונשם, ותיאר את מצבם כ"מצב הומניטארי".

6.

המשיבה מאידך, סמכה את ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לדבריה, מדובר בערעור על העונש שסיכוייו נמוכים, והאלימות בה נקטו המבקשים היא קשה ביותר, באמצעות נשק קר. לטענתה אין מקום להבחנה בין המבקשים השונים, כי כולם לקחו אחריות על הדברים עת שהודו בעובדות כתב האישום המתוקן. עוד טענה המשיבה, כי בית המשפט המחוזי שקל את הנסיבות האישיות של המבקשים והטיל עונש מתון, שאינו סוטה ממדיניות הענישה, ואין סיכוי גבוה שבית משפט זה יתערב בו, ודאי שלא על דרך המרתו בעונש שירוצה בעבודות שירות. עוד ציינה כי יש אינטרס ציבורי לריצוי מיידי של העונש.

דיון והכרעה

7.

לאחר שעיינתי בהודעת הערעור, בבקשת עיכוב הביצוע, ובגזר הדין של בית המשפט המחוזי, וכן לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להתקבל ביחס למבקש 3, ולהידחות ביחס למבקשים 1, 2 ו-4.

8.

ככלל, נאשם יחל בריצוי עונש מאסר בפועל מיד עם מתן גזר הדין. בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר תאושר רק "במקרים חריגים, שהנטל להצדקתם מוטל על המבקש" (ראו: ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(2) 241, 282 (2000) (להלן: פרשת שוורץ )). בפרשת שוורץ נקבע כי בעת החלטה על עיכוב ביצוע , יש לבחון בין היתר, את חומרת העבירות ונסיבות ביצועה, אורך תקופת המאסר, סיכויי קבלת הערעור וטיבו, עבר פלילי ונסיבות אישיות ( שם , עמ' 282-277).

9.

מבלי לקבוע מסמרות בעניין זה, אציין שמדובר במקרה בו לא קל לקבוע ברמה הלכאורית מה סיכויי הערעור. אמנם מדובר בערעור על גזר הדין, אך מצאתי שלא ניתן לומר כבר עתה, כי סיכוייו נמוכים. זאת בעיקר נוכח תסקיר המבחן והנסיבות האישיות של המבקשים. עם זאת, נוכח עונש המאסר הלא קצר שהושת על המבקשים 1, 2 ו-4, לא מצאתי שתחילת ריצוי עונשם תסכל את מטרת הערעור. עם זאת, בעניינו של המבקש 3, מצאתי כי נוכח העובדה שהיה קורבן בפעולת "תגמול" באותו הסכסוך וההקלה בעונשו, ביחס לעונשם של המבקשים האחרים, בעקבות כך, סיכויי הערעור שלו, על פני הדברים, נראים טובים יותר משל המבקשים האחרים, ולפיכך יש מקום להורות על עיכוב ביצוע עונשו.

10.

סוף דבר, עונשו של המבקש 3 מעוכב עד למתן פסק הדין בערעור. המערערים 1, 2 ו-4 יתייצבו לשאת בעונשי המאסר שהוטלו עליהם ביום 11.3.2014 עד השעה 10:00 בימ"ר הדרים, או על פי החלטת שירות בתי הסוהר, כשברשותם תעודת זהות או דרכון. על המערערים 1, 2 ו-4 לתאם את הכניסה למאסר, כולל האפשרות למיון מוקדם, עם ענף אבחון ומיון של שירות בתי הסוהר, בטלפונים: 08-9787377 או

08-9787336.

11.

מזכירות בית המשפט תקבע את הדיון בערעורם של המבקשים בהקדם.