ע"פ 11791/04 משה אפלבויים נ. מדינת ישראל

1.המערער הורשע בביצוע עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות ובגניבה על ידי מורשה. ביום 25.11.04 גזר בית המשפט המחוזי בירושלים [כב' השופט י. צמח, נשיא] על המערער 4 שנות מאסר לריצוי בפועל ותשלום קנס בסך 50,000 ₪ או שנת מאסר תמורתו. בית המשפט עיכב את ביצוע גזר הדין עד יום 11.1.05.

2.המערער הגיש ערעור לבית משפט זה הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין והוא מבקש לעכב את ביצוע גזר הדין עד להכרעה בערעור שהגיש. המערער טוען כי קיימים סיכויים גבוהים שיזכה בערעורו ואם לא יעוכב ביצוע גזר הדין הוא עלול לרצות חלק ניכר מהעונש שנגזר עליו בטרם יוכרע הערעור. המערער מוסיף וטוען כי הוא סובל מתחלואים שונים ולטענתו המאסר ישפיע לרעה על מצבו. עוד טוען המערער כי יש לעכב את ריצוי העונש נוכח העובדה שעברו כחמש שנים וחצי מיום ביצוע העבירות ועד לגזר הדין, כמו גם נוכח העובדה שלכל אורך ההליכים הוא שוחרר בערובה והתייצב לכל ישיבות בית המשפט.

3.המשיבה מצידה מתנגדת לבקשה. המשיבה טוענת כי הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי מקיפה ומנומקת ונוכח ממצאי העובדה והמהימנות החד משמעיים שנקבעו בה, סיכויי הערעור אינם גבוהים. עוד טוענת המשיבה כי אורך תקופת המאסר שהושת על המערער מפיג את החשש כי הליכי הערעור יסוכלו אם יתחיל לרצותו, והיא מציינת כי העובדה שהמערער היה משוחרר במהלך המשפט אינה מצדיקה, כשלעצמה, עיכוב ביצוע עונש המאסר. אשר למצבו הרפואי של המערער מציינת המשיבה כי בגזר הדין נקבע שמצב רפואי זה אין בו כדי למנוע את המאסר, והיא מוסיפה וטוענת כי חוות דעתו הרפואית של ד"ר צבי באום מיום 1.12.04 עליה מסתמך המערער הינה ראיה חדשה ואין מקום להידרש לה. מכל מקום, כך טוענת המשיבה, חוות הדעת הועברה לעיונו של קצין הרפואה הראשי בשירות בתי הסוהר, ד"ר אדלר, ולדבריו אין מניעה לספק למערער טיפול רפואי כנדרש בין כותלי בית הכלא.

4.דין הבקשה להידחות.

אכן, הערעור שהגיש המערער נסוב רובו ככולו על מממצאי עובדה ומהימנות ולאחר שעיינתי בהכרעת-הדין ובנימוקי הערעור נראה, לכאורה, כי סיכוייו אינם מן הגבוהים. נוכח תקופת המאסר הממושכת שנגזרה על המערער אין לקבל גם את טענתו כי קיים חשש שיסיים לרצות את עונשו בטרם יוכרע הערעור. אשר למצבו הרפואי של המערער. נוכח מכתבו של ד"ר צבי באום מיום 4.1.2005, נחה דעתי כי שירות בתי הסוהר ערוך לתת למערער טיפול רפואי כנדרש, לרבות התרופות עליהן המליץ ד"ר באום. פרק הזמן הארוך שחלף מאז הוגש כתב-האישום ועד שניתן פסק הדין בעניינו של המערער אף הוא אינו מועיל לו, נוכח הדברים הנכוחים אותם ציין בית-משפט קמא בהכרעת-הדין ובגזר-הדין באשר לכך שחלק ניכר מהתארכות ההליכים נזקפת לחובתו של המערער אשר "הרבה בהליכי סרק, בהתכתשויות סרק, בהתנגדויות סרק ובטענות סרק, שלא באו אלא לסבך את הדיון ולהאריכו ללא כל הצדקה..".

הבקשה נדחית.