ע"פ 118/10 אליאס שוקרי נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

בחודש נובמבר 2007 שרת המערער כשוטר במשטרת ישראל, ובתאריך 29.11.07 הוא עשה את דרכו באוטובוס מירושלים לכרמיאל. בשלב כלשהו עלתה לאוטובוס המתלוננת, והמערער סימן לה על המקום הפנוי לצידו, והיא התיישבה לידו. בכתב האישום שהוגש לבית המשפט המחוזי נטען, כי לאחר כשעתיים של נסיעה הצמיד המערער את ירכו לירכה של המתלוננת, פנה אליה בשאלות אישיות וביקש את מספר הטלפון שלה. על שאלותיו היא הגיבה בקצרה והוסיפה והסבירה שאין לה טלפון. בהמשך נגע המערער עם מרפקו בשדה של המתלוננת, ואחר כך נטל את ידה והניחה על איבר מינו מעל למכנסים תוך שהוא משתמש בכוח. על כך הגיבה המתלוננת בהרמת קול, ובעקבות כך הרפה המערער ממנה.

בתאריך י"ד בתמוז התשס"ט (6.7.09), ולאחר שהמערער השלים את עדותו, הוא חזר בו מכפירתו והודה בעובדותיו של כתב אישום מתוקן בו יוחסה לו עבירה של מעשה מגונה לפי סעיף 348 (ב1) לחוק העונשין. באותו שלב ביקש הסנגור להימנע מהרשעת שולחו עד להגשתו של תסקיר מבחן, אולם בקשה זו נדחתה, ולהגנה ניתנה הרשות לשוב ולעתור בהמשך בדרך לביטול ההרשעה. כך עשה המערער, ואת בקשתו לביטול ההרשעה נימק באלה: הודאתו חסכה את עדות המתלוננת; הוא הושעה מעבודתו במשטרה; עברו נקי מהרשעות קודמות; חרטתו כנה וקיים חשש כי יפוטר מהמשטרה; לבסוף, הפנה המערער להמלצתו של שרות המבחן, ולעדויות האופי שהובאו מטעמו.

בית המשפט המחוזי החליט להותיר את הרשעת המערער על כנה, ובהמשך דן אותו לששה חודשי מאסר בהם ישא בדרך של עבודות שירות, עשרה חודשים מאסר על-תנאי, והוא חויב לפצות את המתלוננת בסכום של 7000 ש"ח. עם הגשתו של הערעור טען המערער כי בית המשפט המחוזי שגה בהחלטתו להרשיעו, אולם בפתח הדיון בערעור הוא חזר בו מטענה זו, ומיקד את השגותיו בעונש בלבד.

המערער הנו שוטר שאמור להיות ראש וראשון בשמירה על החוק, ודווקא בתחום זה הוא מעד. הוא ניצל את הנסיעה באוטובוס כדי לבצע בקורבנו – נערה צעירה – מעשה מגונה, והוא חדל מכך רק לאחר שהקימה קול צעקה. זו התנהגות אותה יש להוקיע ומפניה יש להרתיע, והרשעתו של מי שחטא בה כמו מתבקשת מאליה. גם מהעונש שהושת על המערער לא ראינו מקום לשנות. אכן, הרשעתו של המערער גרמה לפיטוריו מהמשטרה, ונראה כי גם מעמדו בקרב קהילתו נפגע. אולם מנגד ניצבת העובדה שאיש החוק חטא בהתנהגות פסולה מכל פסול, וחרף זאת הסתפק בית המשפט המחוזי בעונש מתון ביותר. לא מצאנו כי קיימת הצדקה להקל עוד עם המערער, ולפיכך הערעור נדחה.

הממונה על עבודות השרות מתבקש להניח בפנינו, בתוך 30 ימים, את חוות דעתו בדבר התאמת המערער לשאת בעונשו בעבודות מסוג זה, ומה המקום שהוא מייעד לו.