ע"פ 11917/04 מיכאל נורדיצקי נ. מדינת ישראל

השופטת ע' ארבל:

1.בפנינו ערעור וערעור שכנגד על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופט ח' עמר) בו הוטל על המערער עונש של 14 חודשי מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו וכן מאסר על תנאי לתקופה של 12 חודשים למשך 3 שנים שלא יעבור כל עבירת אלימות שהנה פשע.

המערער טוען כנגד חומרת העונש ואילו המדינה מערערת על קולתו. המערער הורשע במסגרת הסדר טיעון על פי כתב אישום מתוקן בו הודה ובו יוחסו לו מעשי תקיפה של בת זוגו ואיומים כלפיה, בשני אירועים שונים, תוך ביצוע עבירות של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות (על פי סעיף 333 יחד עם 335(א1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977) ואיומים (עבירה על פי סעיף 192 לחוק הנ"ל).

על פי עובדות האישום הראשון, בתאריך 26.10.02, בחזרו לביתו ממסיבת יום הולדתו של אביו, כשהוא שתוי, האשים את המתלוננת כי "החיים שלו לא טובים" ותקף אותה בכך שדחף אותה והיא נמלטה לבית אימה. על פי עובדות האישום השני, בתאריך 20.1.04, עת חגג הנאשם את יום הולדתו, שתה אלכוהול במהלך הערב ולאחר שעזבו האורחים את דירת בני הזוג האשים את בת זוגו, שהייתה אז בשבוע ה – 36 להריונה, ש"החיים שלו לא בסדר". המתלוננת ברחה לחדר האמבטיה ונעלה את הדלת. המערער פרץ את הדלת חבל בה חבלות חמורות בפניה ובצווארה, הפילה על הרצפה, בעט בה, אחז בצווארה והחל לחנוק אותה, כשהוא מאיים עליה שיהרגה. המתלוננת צעקה אך המערער לא הרפה ממנה, שבר את משקפיה, קרע את חולצתה, עד שהצליחה להדפו מעליה ולברוח מהדירה בעודה יחפה לבית חברים. המתלוננת הועברה למרכז הרפואי ע"ש סורוקה כשהיא סובלת משטפי דם קשים בלחי שמאל סביב עיניה, דימום מהאף וחבלה בצווארה. כתוצאה מהמכות החלו צירים והיא ילדה את תינוקה שבועיים לפני הזמן.

2.בא כוח המדינה הדגיש בטיעונו את הנסיבות הקשות של המקרה ועמד על כך שמדובר במתלוננת לקראת לידה שנחבלה קשות מידיו של הנאשם, כפי שגם מצטייר מתמונות שהוצגו בפנינו. אין בנסיבותיו האישיות של המערער נסיבות יוצאות דופן המצדיקות להקל עימו באופן שבית המשפט המחוזי הקל עימו. בהיותו רופא הוא מודע לכך שכאשר הוא שותה אינו שולט בעצמו ולמרות שידע את מצבה של אשתו הכה אותה כפי שהכה. מדובר בתופעה של מעשי אלימות לה אנו עדים לאחרונה ויש חשיבות למסר שיוצא מבית המשפט בעניין זה.

באת כוח המערער, שביקשה לדחות את ערעור המדינה ואף להקל בעונשו של המערער, הדגישה בטיעונה שמדובר באירוע חד פעמי שהוא שיאה של מערכת יחסים קשה בנישואיו השניים של המערער. הוא עצמו אדם נורמטיבי, נבהל מהתנהגותו והגיב על כך שאינו יודע איך זה קרה. הגורמים המקצועיים מעריכים שלא נשקפת מסוכנות מצידו של המערער ומבקשת שלא נקשור את המקרה העומד בפנינו לתופעה הכללית של אלימות בכלל ואלימות כלפי נשים בפרט. באת כוח המערער הציגה בפנינו טבלה בה מוצגים גזרי דין במעשים דומים ולטענתה, עונשו של המערער מצוי ברף העליון של הענישה בנסיבות דומות.

שירות המבחן ציין בתסקירו מיום 17.5.05, כי המערער מתקשה לגלות אמפטיה כלפי הקורבן. יחד עם זאת, ניכר שהוא מתחיל לזהות את החלקים המכשילים באישיותו שהביאו אותו להסתבכותו הנוכחית ולכן סבור הוא שהעונש שהושת עליו, יש בו להצביע על החומרה הרבה שבה רואה החברה את התנהגותו ולהציב להתנהגותו גבול ברור. הארכת המאסר תגרום למערער, לדעת שירות המבחן, להרתעה נוספת ואולי אף להקשות על השתלבותו חזרה בחברה.

3.שקלנו את טיעוניהם של בעלי הדין מזה ומזה ודעתנו היא, כי בית המשפט המחוזי אכן הקל ביתר עם המערער. גם אם נתייחס למעשים המפורטים בכתב האישום כאל אירוע חד פעמי, הרי שמדובר באירוע קשה ואכזרי, כאשר המערער מכה וחובל בבת זוגו ללא רחם, למרות ניסיונותיה לחמוק ממנו, למרות צעקותיה ובעיקר תוך התעלמות ממצבה המיוחד בהיותה בסוף חודשי הריונה, סמוך ללידה. האירוע, כשלעצמו, מצביע על מסוכנותו של המערער בהיותו בגילופין, שאז הוא חסר כל שליטה על מעשיו. בהיותו רופא, הוא מודע למצבו ולתגובות שגורמת לו השפעת האלכוהול. העובדה שמדובר באדם נורמטיבי, במובן מסוים, יש בה אף משום נקודת חומרה, כמו גם העובדה שהוא התקשה להכיר בחומרת מעשיו ולקחת אחריות לביצוע העבירות בהן הורשע. מעשי אלימות במשפחה אינם רק נחלתם של עבריינים ובית המשפט מחויב להחמיר בענישה, גם כאשר מדובר באנשים נורמטיביים, שתרומתם לחברה גדולה, כפי שגם יוחס למערער (ראו: ע"פ 9469/03 מדינת ישראל נ' א.א. (לא פורסם, ניתן ביום 4.3.04)).

בתי המשפט חזרו לא אחת על הצורך להוקיע את מעשי האלימות ולשרש תופעות אלה ממחוזותינו. אין חמור מכך שאישה לא תהא מוגנת בביתה שאמור להיות מבצרה. העונש מטרתו להוקיע את המעשה וגם להרתיע עבריינים בכוח. גם אם איננו מתעלמים מהצורך לפעול לשיקומו של המערער ולנסיבותיו האישיות, כפי שפורטו גם במכתבו של אביו שהוצג לנו, לאחר שנתנו דעתנו לחוות הדעת המקצועיות ולעמדת שירות המבחן, אנו סבורים שבית המשפט המחוזי הקל עם המערער יתר על המידה ויש מקום, איפוא, להחמיר בעונשו. נאמנים לשיטתנו שלא למצות את הדין כערכאת ערעור, אנו מחליטים לדחות את ערעורו של המערער ולקבל את ערעור המדינה. אנו גוזרים על המשיב, תחת עונש המאסר בפועל שנגזר עליו בבית המשפט המחוזי, מאסר בפועל של 24 חודשים. שאר חלקי גזר הדין יעמדו בעינם. אין לנו אלא להמליץ שהמערער ישולב במסגרת טיפולית מתאימה בליווי שירות המבחן על מנת שבתום תקופת מאסרו יוכל להשתלב בחברה ולהמשיך ולתרום את תרומתו לה.