ע"פ 1198/13 רומן דזרלאשוילי נ. מדינת ישראל

השופט ח' מלצר:

רקע

1.

לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט צ' גורפינקל ) מתאריך 06.01.2013 ב-ת"פ 54579-06-12, בגדרו נגזרו על המערער, אשר הודה במסגרת הסדר טיעון במיוחס לו בכתב אישום, העונשים הבאים: 32 חודשי מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים (כשהתנאי הוא שהמערער לא יעבור עבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה), ושנתיים פסילת רישיון נהיגה בפועל החל מיום שחרורו מהמאסר.

2.

על פי הנטען בכתב האישום, בתאריך 23.06.2012, בשעה 02:30 לערך, נהג המערער ברכב מסוג גולף (להלן: הרכב ) בכביש 44, מבלי שלרכב היה רישיון תקף. באותה עת, נסעו שני מתנדבים, כשהם ממלאים את תפקידם כחוק (להלן: המתנדבים ), בניידת משטרה באותו כביש. כאשר הבחין המערער בניידת, הוא עצר את נסיעתו, כיבה את אורות הרכב, נסע לאחור, ביצע פניית פרסה והחל בנסיעה כנגד כיוון התנועה, תוך שהוא גורם לכלי רכב לסטות מנתיב נסיעתם כדי להמנע מתאונה. כאשר הבחינו המתנדבים במעשיו של המערער, הם כרזו לו לעצור את רכבו, אולם המערער לא שעה לקריאותיהם, והמשיך בנסיעה בניגוד לכיוון התנועה. בהמשך, כך על פי הנטען בכתב האישום, הצטרפה ניידת משטרה נוספת למרדף אחר המערער, וניסתה לחסום את נתיב נסיעתו, אך המערער לא עצר, המשיך בנסיעה, וכמעט ופגע בניידת. לאחר מכן, ביצע המערער פניית פרסה נוספת (כך ששב לנסוע בכיוון התנועה), והחל בנסיעה תוך חציית צמתים ב-"אור אדום", ותוך שהוא כמעט ופוגע ברכבים שנסעו בכביש באותה עת. המערער נעצר לבסוף לאחר שנאלץ לסטות מן הכביש בשל דוקרנים שהונחו עליו.

נוכח הנטען בכתב האישום, הואשם המערער בעבירות הבאות: סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה (עבירה לפי סעיף 332(2) ל חוק העונשין, התשל"ז-1977 , ונהיגה בקלות ראש (עבירה לפי סעיף 62(2) ל פקודת התעבורה [נוסח חדש] ).

3.

בתאריך 09.12.2012 הודיעו הצדדים לבית המשפט המחוזי הנכבד כי הגיעו ביניהם להסדר טיעון, לפיו המערער יודה בכל עובדות כתב האישום, ואילו המשיבה תטען לעונש של שלוש שנות מאסר בפועל לכל היותר. עוד באותו יום הודה המערער בכל עובדות כתב האישום, ובהתאם הוא הורשע בכל העבירות שיוחסו לו. אציין, כי בית המשפט המחוזי הנכבד החליט בנוסף שלא להיענות לבקשת המערער להכנת תסקיר מטעם שירות המבחן בעניינו.

למען שלמות התמונה, אוסיף כי לאחר הכרעת הדין הסתבר למשיבה כי נגד המערער קיים עונש של 9 חודשי מאסר על תנאי, שהינו בר-הפעלה בנסיבות, נתון אשר לא היה ידוע לה בעת שנכרת הסדר הטיעון. יחד עם זאת, ובהמלצת בית המשפט, הוסכם כי העונש המותנה יופעל בחופף לעונש המאסר בפועל (ככל שיהיה כזה), אשר יושת על המערער בשל כתב האישום הנוכחי, וזאת כדי למנוע מצב שבו העונש לא יהיה תואם להסכמה שבהסדר הטיעון.

1.

בתאריך 06.01.2013, ולאחר ששמע את טיעוני הצדדים לעונש, גזר בית המשפט המחוזי הנכבד את דינו של המערער.

מבחינת השיקולים לחומרא, עמד בית המשפט המחוזי הנכבד על עברו הפלילי המכביד של המערער, וציין פסקי דין שונים שהגישה המשיבה, מהם עולה כי מדיניות הענישה המקובלת בעבירות דומות הינה של כ-4.5-4 שנות מאסר בפועל.

מבחינת השיקולים לקולא, ציין בית המשפט המחוזי הנכבד את העובדה שהמערער הינו אב לשתי בנות קטינות, אשר הוא תומך בהן באמצעות תשלום מזונות, את הודאתו המיידית, ואת העובדה שתחילתה של המסכת העבריינית הינה בעבירה פעוטה יחסית של אי-חידוש רישיון רכב (להבדיל מניסיון הימלטות לאחר ביצוע עבירה חמורה יחסית).

בסוף גזר הדין, השית בית המשפט המחוזי הנכבד על המערער את העונשים אשר פורטו בפיסקה 1 שלעיל.

טענות הצדדים

2.

טענתו המרכזית של בא-כח המערער היא כי שגה בית המשפט המחוזי הנכבד בכך שלא נתן משקל הולם לנסיבות שונות לקולא, וביניהן: העובדה שהעבירה שאותה ביצע המערער נעשתה לטענתו "בחולשת הדעת", כלשונו, ו-"ללא כל סיבה אמיתית אובייקטיבית"; דבר הודאתו המיידית ולקיחת האחריות מצידו; מרחק הנסיעה הקצר, יחסית, שלאורכו התנהלו האירועים המתוארים בכתב האישום; והנתון שהאירוע הסתיים ללא כל פגיעה בגוף או ברכוש.

בדיון בפנינו הוסיף וטען המערער כי שגה בית המשפט המחוזי הנכבד בכך שדחה את בקשתו להכנת תסקיר מטעם שירות המבחן, שכן הדבר היה מאפשר להציג בפני הערכאה הדיונית תמונה רחבה ומדוייקת יותר של המכלול האישי הרלבנטי.

3.

באת-כח המשיבה מצידה טוענת כי בהתחשב בנסיבות העבירות שאותן ביצע המערער, אשר רק במזל הסתיימו ללא פגיעות בנפש, או ברכוש – מדובר למעשה בעונש מקל יחסית, במיוחד נוכח המאסר על תנאי שהיה תלוי ועומד כנגד המערער. כמו כן, באת-כח המשיבה גם הוסיפה כי נסיבותיו האישיות של המערער אינן קשות במיוחד, ובודאי לא באופן כזה המצדיק את התערבותנו בגזר הדין.

דיון והכרעה

4.

לאחר עיון במכלול החומר שהוגש לנו על ידי הצדדים, ולאחר ששמענו את טיעוני הצדדים בדיון שנערך בפנינו, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות . ההנמקה לכך תובא מיד בסמוך.

5.

תחילה, יש לדחות את טענותיו של המערער ביחס להחלטת בית המשפט המחוזי, אשר דחה את בקשתו להכנת תסקיר מטעם שירות המבחן. המערער הינו אדם בוגר, בן 35 שנים, אשר לחובתו עבר פלילי עשיר יחסית, ואשר ביצע עבירה חמורה, שהעונש המירבי בגינה הוא של 20 שנות מאסר. בנסיבות שכאלה, ברי שלא היה צורך בהכנת תסקיר מטעם שירות המבחן, אשר העומס המוטל עליו כבד דיו, ולכן בדין דחה בית המשפט המחוזי הנכבד את בקשת המערער.

6.

דין דחיה דומה צריך לחול אף על טענות המערער לפיהן העונש שהושת עליו החמיר עימו יתר על המידה. אכן, וכפי שגרסה באת-כח המשיבה, נסיבותיו האישיות של המערער אינן חריגות במיוחד, ואילו המעשים המתוארים בכתב האישום הינם קשים, ורק בדרך נס הסתיימו ללא נפגעים כלשהם. זאת ועוד: יש לזכור כי המערער הסכים להסדר טיעון בגדרו תעתור המשיבה לעונש של שלוש שנות מאסר בפועל – והסכם זה כובד, ואף נגזרו עליו 32 חודשי מאסר בפועל בלבד, ולא 36 חודשים, שהיו הרף העליון המוסכם. עם המערער נעשה אף חסד בכך שעונש המאסר המותנה, שהיה בר-הפעלה כנגדו, הופעל בחופף, ולא במצטבר.

משאלה הם פני הדברים, נראה כי יש טעם רב בעמדת המשיבה, לפיה העונש אשר הושת על המערער הינו מתון יחסית לנסיבות, ובודאי שאיננו מקים כל עילה להתערבותנו בו.

7.

סוף דבר: נוכח כל האמור לעיל – הערעור נדחה . גזר דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד יעמוד בעינו.