ע"פ 1205/97 האיל אבו סאלח נ. מדינת ישראל

השופט י' זמיר:

זהו ערעור על פסק דין בו הורשע המערער, יחד עם אדם אחר, בקשירת קשר לביצוע פשע, עשיית עסקה בסם מסוכן והחזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית. פסק הדין קבע כי המערער, יחד עם הנאשם השני, סיכמו עם פלוני, תושב לבנון, כי יקנו ממנו הרואין בכמות מסחרית לצורך מסחר בסם, ובהתאם לסיכום שילמו תמורת הסם סך של 5,000 דולר וקיבלו שתי אריזות שהכילו הרואין בריכוז נמוך, האחת במשקל של קרוב לק"ג אחד, והשניה במשקל של קרוב לשלושה ק"ג. דינו של המערער, כמו גם דינו של הנאשם השני, נגזר לשש שנות מאסר בפועל וכן שתי שנים של מאסר על תנאי.

הערעור בפנינו נסב על חומרת העונש. הטענה הראשונה של המערער היא שאותו תושב לבנון, עמו נעשתה העסקה, היה סוכן משטרתי שהדיח את הנאשמים לדבר עבירה. טענה זאת לא זכתה לתשובה מפורשת בפסק הדין. אולם ברור מפסק הדין שבית המשפט היה מודע לטענה זאת אך לא קיבל אותה. אכן, לגוף העניין אין לטענה זאת סימוכין בחומר הראיות, ואף בעת הטיעון בפנינו לא סמך אותה בא-כוח המערער אלא על העובדה שאותו לבנוני הציע לנאשמים את הסם במחיר מגוחך. אולם בכך בלבד אין כדי לומר שהלבנוני היה סוכן מדיח. ראשית, אין זה ידוע אם הסכום אשר שולם על ידי הנאשמים ללבנוני היה כל הסכום המוסכם. שנית, בהנחה שאכן זהו הסכום המוסכם, אין בכך אלא לומר שהנאשמים התפתו לעשות עסקה שהבטיחה להם, לדעתם, רווח כספי גדול. אין זאת הדחה לדבר עבירה.

טענה שניה של המערער היא, שלפני השלמת העבירה הוא התחרט. הוא מבסס טענה זאת על כך שלאחר השלמת העסקה, כאשר שני הנאשמים היו אמורים לנסוע אל החורשה בה הוטמן הסם ולקחת אותו, נראתה בסביבת מקום מכונית צבאית, וכתוצאה נתקף המערער פחד וסירב לנסוע לחורשה, ובסופו של דבר נסע לשם רק הנאשם השני והוא שנטל עמו את הסם. בתשובה לטענה זאת יש לומר כי לפחות העבירות של קשירת קשר לביצוע פשע ועשיית עסקה בסם הושלמו כבר קודם לכן, בהשתתפות מלאה של המערער. שנית, העובדה שהמערער נתקף פחד ברגע שראה את המכונית הצבאית וסירב לנסוע אותו זמן כדי ליטול את הסם ממקום המחבוא שלו, אינה אומרת שהוא התחרט וחזר בו מביצוע העבירה.

עוד טוען המערער כי לפי עקרון אחידות הענישה מן הראוי היה שעונש המאסר שהוטל עליו יהיה קטן יותר מן העונש הוטל על הנאשם השני, שחלקו בביצוע העבירה היה גדול יותר, שהרי הוא שנטל את הסם ממקום המחבוא שלו ונתפס על ידי המשטרה כשהסם ברשותו. אולם, כנגד טענה זאת, יש לציין כי לנאשם השני אין עבר פלילי מכביד במיוחד, ואין לו כלל עבירות נגד פקודת הסמים המסוכנים. לעומת זאת, למערער יש עבר פלילי מכביד הרבה יותר. במיוחד ראוי לציין כי בשנת 1986 הורשע המערער בעבירה על פקודת הסמים המסוכנים ודינו נגזר למאסר בפועל של 4 שנים ו6- חודשים וכן למאסר על תנאי. לפיכך העובדה שהמערער והנאשם השני קיבלו אותו עונש אין בה, לדעתנו, כדי לפגוע בעקרון של אחידות הענישה.

העונש שהוטל על המערער, כשהוא לעצמו, אינו חמור כלל ועיקר, בהתחשב במהות העבירה ובכמות הסם, ואין בכך כדי לשנות הרבה שמדובר בסם בריכוז נמוך מאד.

המערער הביע חרטה, וביקש שבית המשפט יתחשב בכך שהוא כיום כבן 57 שנים וסובל מעודף סוכר בגופו. אכן אלו הם שיקולים לקולא. אך בית המשפט קמא היה מודע להם והתחשב בהם. יתכן כי אילולא השיקולים לקולא היה בית המשפט קמא, שהצביע על החומרה הרבה של העבירה, מטיל על המערער עונש כבר יותר, בדומה לעונשים כבדים יותר שהוטלו במקרים דומים.

לכן החלטנו לדחות את הערעור.