ע"פ 1206/12 סופיאן אבו מחארב נ. מדינת ישראל

לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (ת"פ 8218-09, כבוד השופטת י' רז-לוי ) מיום 29.12.2011.

המערער הורשע על פי הודאתו בעבירות של הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו, עבירה לפי סעיף 275 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ), סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, עבירה לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין, וחבלה במזיד לרכב, עבירה לפי סעיף 413ה לחוק העונשין. על פי עובדות כתב האישום המתוקן ביום 25.8.2009, בשעת לפנות בוקר, נהג המערער בכביש 35 מכיוון קריית גת למושב רווחה. כאשר נתבקש לעצור לבדיקה שגרתית על ידי שוטר המשיך המערער בנהיגה, תוך התעלמות מהנחיית השוטר. משכך, נכנס השוטר לניידת, ויחד עם מתנדב דלקו אחרי המערער, מרדף שהגיע למהירות של כ- 160 ק"מ בשעה, תוך שהמערער נוהג בפראות. בשלב מסוים האט המערער והוריד נוסעים ששהו ברכב, ולאחר מכן המשיך לנהוג בפראות, תוך שהוא מסתובב סיבוב פרסה מבלי לתת זכות קדימה לרכב שהגיע מנגד. עקב כך התרחשה תאונה שהובילה להתנגשותו של הרכב החולף בגדר הבטיחות ואשר נהגה נדרש בהמשך לטיפול רפואי. בהמשך חצה המערער צומת ברמזור אדום, תוך סיכון רכבים שהיו בצומת, ונעצר לבסוף רק לאחר שהתנגש ברמזור להולכי רגל. בשלב זה ברח המערער מהרכב ברגל ונעצר לבסוף רק לאחר שהשיגו השוטר. יצוין כי הסדר הטיעון נכרת רק לאחר שמיעת חלק ניכר מהראיות.

על בסיס זה פנה בית המשפט למלאכת גזירת הדין. במסגרת זאת, עמד בית המשפט על חומרתן הרבה של העבירות, שייצרו סיכון של ממש לחיי אדם, ואף הובילו בפועל לפגיעות בגוף וברכוש. בהקשר זה, עמד בית המשפט על מתחם הענישה הקבוע בפסיקה, על פיו בעבירות מסוג זה יש לגזור עונש מאסר של מספר שנים, על מנת ליצור הרתעה ממשית. לצד זאת, התחשב בית המשפט לקולה בגילו הצעיר של המערער, וכן בהיעדרו של רקע פלילי. כמו כן, התחשב בית המשפט בתסקיר שירות המבחן ובחוות דעת פסיכיאטרית, אשר העלו כי אף שאינו סובל ממחלה פסיכיאטרית, הרי שהוא מתקשה לזהות את התוצאות העתידיות של החלטותיו, ומתקשה לקבל החלטות באופן עצמאי. בתוך כך, שירות המבחן ציין כי המערער סירב להשתלב בהליך טיפולי שהוצע לו. בשורה התחתונה, המלצת תסקיר המבחן הייתה להטיל על המערער עונש מאסר בפועל שירוצה בדרך של עבודות שירות, וכן צו מבחן לתקופה של שנה. נוכח כל האמור, קבע בית המשפט המחוזי, על בסיס הלכות שיצאו מבית משפט זה, כי יש להעדיף את שיקול ההרתעה ולגזור על המערער עונש של מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח. יחד עם זאת, מצא בית המשפט לנכון שלא למצות את הדין עם המערער. משכך, גזר בית המשפט על המערער 30 חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו, מאסר על תנאי, פסילת רישיון לתקופה של ארבע שנים, מתוכן שלוש שנים בפועל, פיצוי בסכום של 5,000 ש"ח למתלונן וקנס של 2,000 ש"ח.

מכאן הערעור שבפנינו. במסגרתו, טוען המערער כי לא ניתן בעניינו די משקל לנסיבותיו האינדיבידואליות. בתוך כך, טוען המערער כי היה מקום לתת משקל של ממש להמלצת שירות המבחן בעניינו. בהמשך לכך, לגישתו, יש מקום לתת משקל אף לתקופת שהותו במעצר בית.

במענה, סומכת המשיבה את ידיה על גזר דינו של בית המשפט המחוזי. לגישתה, אף שאין מחלוקת כי נוכח מבנה האישיות של המערער שהות מאחורי סורג ובריח עלולה להוביל אותו למצוקה נפשית מסוימת, אין בתסקירי שירות המבחן ובחוות הדעת הפסיכיאטריות כדי להעיד על סיכון חריג לנזק שיגרם למערער מריצוי עונש מאסר. לצד זאת, טוענת המשיבה כי מדובר בעבירה חמורה ביותר, אשר ראוי ליצור רף הרתעה של ממש בגינה. במסגרת זאת, טוענת המשיבה כי העונש שנגזר על המערער סוטה לקולה ממתחם הענישה הנוהג בעבירות מסוג זה, וזאת, בשל נסיבותיו האישיות של המערער.

דין הערעור להידחות. כידוע, ערכאת הערעור תתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית רק במקרים חריגים של סטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה (ראו למשל: ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (לא פורסם, 3.7.2006); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.2.1998); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 29.1.2009, בפסקה 11)). במקרה הנדון, אין מחלוקת כי בית המשפט המחוזי שקל את כלל השיקולים לעניין העונש. כמו כן, אין מחלוקת כי גזר דינו של בית המשפט המחוזי מעוגן היטב בפסיקה המחייבת שיצאה מבית משפט זה לעניין מתחם הענישה הראוי בעבירות מסוג זה.

השאלה המרכזית העומדת לפתחנו היא האם יש בנסיבותיו האישיות של המערער, כפי שעולות מתסקיר שירות המבחן ומחוות הדעת הפסיכיאטריות והפסיכולוגיות, די כדי להביא להקלה בעונשו. יצוין, כי לקראת הדיון בפנינו הגיש שירות המבחן תסקיר משלים. מטעמי צנעת הפרט לא יפורטו יתר על המידה פרטי התסקיר. בקווים כללים, העולה הוא כי המערער סובל מקשיים פסיכולוגיים ניכרים, אף שאלו אינם עולים לכדי מחלת נפש, וכי הוא זקוק לליווי פסיכולוגי ולטיפול שיסייע לו להתמודד עם קשייו.

שקלנו היטב האם יש מקום, בנסיבות המקרה, להקל בגזר הדין. אין ספק כי העבירות שנעברו חמורות ביותר הן. חיי אדם הועמדו בסיכון, ורק בנס לא נגמר האירוע באסון של ממש. מנגד, בנסיבותיו האישיות של המערער, עלול מאסר בפועל להוביל להתפתחות קשיים נוספים, ולגרום להידרדרות במצבו. לנגד עינינו עמדה העובדה כי כיום, מספר חודשים לאחר גזר דינו של בית המשפט המחוזי, עומדת בפנינו תמונה מלאה ושלמה יותר של מצבו הנפשי של המערער. יחד עם זאת, חרף הנסיבות האישיות שאינן פשוטות, מצאנו כי יש מקום להעדיף את שיקולי הרתעת הרבים ויש להותיר את גזר דינו של בית המשפט המחוזי על כנו. ברי, כי שירות בתי הסוהר ייקח לתשומת ליבו את נסיבותיו האישיות של המערער, ויפעל לסייע לו להשתקם בצורה המיטבית במהלך ריצוי מאסרו.

סוף דבר, הערעור נדחה. החלטת השופט ע' פוגלמן מיום 15.2.2012 בדבר עיכוב ביצוע עונש המאסר מבוטלת בזאת. המערער יתייצב ביום 29.7.2012 לא יאוחר מהשעה 10 במזכירות בית המשפט המחוזי בבאר שבע לתחילת ריצוי עונשו.