ע"פ 1210/10 אריה אבוטבול נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

1.

בית המשפט המחוזי בחיפה הרשיע את המערער, בתום שמיעתן של ראיות, בשתי עבירות – הריגה ותקיפה הגורמת חבלה של ממש, לפי סעיפים 298 ו-380 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בעקבות כך נדון המערער ל-13 שנות מאסר, 3 שנים מאסר על-תנאי, והוא חויב לשלם פיצוי בסכום כולל של 120 אלף ש"ח.

בכתב האישום שעמד בבסיס ההרשעה נטען, כי המערער היה בעבר בן זוגה של גילה ביטון (להלן: גילה), שלימים נפרדה ממנו וחברה לפרוספר אלון (להלן: המנוח). בתאריך 28.7.08, בשעת לילה מאוחרת (1:17 לערך), הגיעו גילה והמנוח לבית בו התגורר המערער, וגילה התקשרה אליו וביקשה כי יצא לשוחח עמה. כאשר המערער יצא לקראתה, התפתח עימות פיסי במהלכו חבט המערער בראשה של גילה, בעט בה ומשך את שערותיה, ובעקבות כך החל עימות בין המנוח למערער. לטענת המשיבה, במהלך המאבק דקר המערער את המנוח בחזהו, ואחר שזה נמלט למרחק של כ- 100 מ' , הוא התמוטט ונפטר.

2.

במהלך חקירתו במשטרה חלו תמורות בגרסתו של המערער. תחילה הוא סרב להשיב לשאלות החוקרים, אולם בהודעה ת/31 אישר כי הוא והמנוח נאבקו זה בזה, ובמהלך המאבק היה זה המנוח בלבד שהחזיק בסכין, וממילא הוא (המערער) לא דקר את יריבו. על גרסה זו הוא חזר בהודעה נוספת שנרשמה מפיו (ת/34).

כאשר התייצב להעיד בבית המשפט היתה בפיו של המערער גרסה שונה. הוא טען כי בשיחתו הטלפונית עם גילה היא גידפה אותו במלים בוטות, והזמינה אותו לצאת לקראתה. דבר זה עורר את חמתו, וכאשר יצא והבחין בה הוא דחף אותה בחוזקה. אולם אז התברר לו כי היה זה מארב מתוכנן, הואיל והמנוח הגיח לקראתו כשהוא אוחז בסכין וניסה לדקור אותו. או אז נזעקה אחותו, חנה, לזירה וחצצה בגופה בין הניצים, ומשסבר המערער כי נשקפת סכנה לחייו ולחייה, הוא מיהר לשוב לדירה משם נטל סכין בה לא עשה שימוש, הואיל והקדים והסביר למנוח שגילה היא אשה זולה, ובעקבות כך פנה המנוח לדרכו. גרסה זו לוקה, מטבע הדברים, בחסר בולט, הואיל ואין בה הסבר לעובדה שהמנוח נדקר בסכין בחזהו והדבר גרם למותו, ועל כן המערער שוב אינו טוען כי לא היה מעורב בדקירת המנוח, והגנתו הצטמצמה לטענה שהוא נאלץ לרוץ לביתו ולהצטייד בסכין הואל וחש שחייה של אחותו חנה נתונים בסכנה. לאותה סכנה לא הובאו ראיות נוספות, אדרבא, בעלה של חנה, אריה מאיר, מסר בחקירתו (ראו ת/8) כי המנוח לא איים עליו ועל אשתו, וכי הוא התייחס בכבוד לחנה, ו"אין שום בעיות בינה לבינו או בינם לבינו" (ראו גם עמ' 5 להודעה).

3.

בית המשפט המחוזי דן בהרחבה בראיות שהיו בפניו, הן אלו שבכתב והן בעדויות על פה, ומסקנתו היתה זו (ראו סעיף 21 להכרעת הדין ואילך): גילה והמנוח הגיעו לזירה מתוך כוונה להתעמת עם המערער, ולצורך זה היה המנוח מצויד בסכין; בית המשפט הניח לטובת המערער כי יצא מדירתו בידיים ריקות (אף שאחותו, חנה, מסרה בחקירתה במשטרה שהוא אחז בידו סכין – ראו ת/9); נקבע, כי המערער הפליא את מכותיו בגילה (והרי גם המערער שוב אינו מכחיש כי פגע בה). בהתבסס על כל אלה נקבע כי המנוח אכן ביקש לתקוף את המערער ולפגוע בו באמצעות סכין. דא עקא, גם על פי גרסאות אלו הצליח המערער להסתלק ללא פגע ולהגיע לדירתו. בשלב זה היה יכול המערער להימלט על נפשו או להזעיק את המשטרה, אולם הוא בחר לשוב לזירה עם סכין, לגרסתו, כדי להגן על אחותו מפני הסכנה

שנשקפה לה. אולם, כאמור, לאותה אחות לא נשקפת סכנה כלשהי, ועל כן שוב אין מנוס מן המסקנה כי חזרתו של המערער לזירה היתה כדי להשיב למנוח כגמולו, והתנהגות זו אינה יכולה להתיישב עם טענה בדבר הגנה עצמית, אלא דווקא עם תקיפה יזומה, שמטבע הדברים אינה מקימה פטור מאחריות בפלילים (ע"פ 20/04 ק ליינר נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(6) 80 (2004)).

כידוע ההלכה הנוהגת היא כי בית משפט של ערעור אינו נוהג להתערב בממצאים שבעובדה הנקבעים בערכאה הדיונית, כך בדרך כלל, ומקל וחומר בערעור מסוג זה המונח בפנינו, בו המסקנה המרשיעה היא תוצאה מתחייבת ואין בילתה לאור מארג הראיות שהציגה המשיבה.

נוכח האמור, לא מצאנו כי נפלה שגגה בהכרעת-דינו של בית המשפט המחוזי, וכך היא גם השקפתנו לעניין העונש. באבחת סכין קופד פתיל חייו של אדם, כך סתם ובטבורה של עיר. אכן, על פי ממצאו של בית המשפט המחוזי גם המנוח תרם להסלמה באירועים, אולם את התוצאה הקטלנית יכול היה המערער למנוע בנקל, לו רק היה מוחל על כבודו ונמנע מלשוב לזירה. משלא נהג כך, ונוכח תוצאתו הקשה של העימות, שוב לא היה מנוס מלהורות על מאסרו לתקופה ממושכת.

הערעור נדחה אפוא על שני חלקיו.