ע"פ 1219/08 מוחמד עלי נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בירושלים נטען, כי בחודש נובמבר 2006 קשרו המערערים לבצע שוד, ולצורך כך הקדימו שניים מהם ורכשו כפפות גומי במטרה שלא להותיר ראיות מפלילות למעשיהם. בתאריך 13.11.06 הגיעו השלושה לביתה של אשה, ילידת שנת 1935, הנמצא בשכונת שיח ג'ראח בירושלים (להלן: המתלוננת). אותה שעה שהה שם סוכן משטרתי סמוי, עקב מידע שהגיע לרשויות החוק על הכוונה לבצע שוד. ג'מאל איסמעיל (המערער בע"פ 1305/08, להלן: איסמעיל), ומוחמד עלי (המערער בע"פ 1219/08, להלן: עלי) אחזו בסוכן, הפילוהו לרצפה, וביחד עם שותפם השלישי, מוחמד מוסא (המערער בע"פ 3126/08, להלן: מוסא) הם היכו אותו נמרצות. בהמשך, נכנס עלי לחדר בו ישנה המתלוננת, הניח את ידו על צווארה וחסם את פיה. משניסתה המתלוננת להדוף אותו, הכה אותה עלי בידיה וצווארה ודרש ממנה לגלות לו היכן היא מסתירה את כספה. המערערים לא השלימו את זממם הואיל ושוטרים שנזעקו למקום עצרו אותם.

המערערים הודו בעובדות האמורות, תוך שמוסא טוען כי סבר שהקורבן הנו אדם זקן ולא אשה קשישה. בעקבות כך הורשעו המערערים בעבירה של ניסיון שוד בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 402(ב) בשילוב עם סעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, והושתו עליהם עונשים כדלקמן:

א)

מוסא נדון לארבע שנות מאסר, שנת מאסר על-תנאי, קנס בסך 5,000 ש"ח, והוא חויב לפצות את המתלוננת בסכום של 10,000 ש"ח. כמו כן, הופעלו, במצטבר, שני מאסרים על-תנאי שעמדו נגדו, כך שתקופת מאסרו הכוללת עומדת על חמש וחצי שנים.

ב)

עלי נדון בפרשה זו ובגין תיק נוסף אותו ביקש לצרף, ובו יוחסו לו עבירות של איומים, הכשלת שוטר במילוי תפקידו, ותקיפת שוטר, לחמש שנות מאסר, שנה מאסר על-תנאי והוא חויב בקנס ובפיצוי בסכומים דומים לאלה שהושתו על מוסא.

ג)

איסמעיל נדון לשש שנות מאסר, שנה וחצי מאסר על-תנאי, וכן חויב בקנס ופיצוי בסכומים זהים לאלה שנגזרו על שותפיו.

הערעורים שבפנינו עוסקים כולם בשאלת העונש.

מוסא סבור כי בית המשפט החמיר עמו נוכח נסיבותיו האישיות הקשות: הוא גדל ללא דמות אב; התדרדרותו לפלילים נבעה ממצוקה כלכלית; במהלך תקופת מאסר בה נשא החל להשתמש בסמים, ומהתמכרות זו הוא ביקש להיגמל כאשר נרתם לתהליך טיפולי במסגרת הקהילה, ואת התהליך הזה קטע בית המשפט המחוזי בשליחתו אל מאחורי סורג ובריח.

גם עלי סבור כי בית המשפט פסק בעניינו תוך חריגה מרמת הענישה הנוהגת. עוד נטען, כי לא ניתן משקל הולם לכך שמדובר במעידה חד-פעמית; שהייתו במעצר בית למעלה משנה; ולאמור בתסקירו של שרות המבחן. לבסוף, נטען כי היה נכון ליתן משקל לעובדה שהמשטרה ידעה על הכוונה לבצע שוד, ובחרה שלא למנוע אותו מבעוד מועד.

איסמעיל הביע את הדעה כי נכון היה להסתפק בעניינו בעונש מתון, נוכח נסיבותיו האישיות; פציעתו בתאונה שמנעה ממנו לעבוד; ועברו הנקי. כמו כן, נטען כי לא ניתן משקל ראוי להודאתו, חרטתו, ולכך שהפגיעה במתלוננת לא היתה קשה. גם איסמעיל סבור כי המשטרה היתה יכולה למנוע את ביצוע העבירה, ומשלא נהגה כך זאת יש לזקוף זאת כנימוק להקלה בעונש.

לא מצאנו בנימוקי הערעורים דבר המצדיק לשנות מגזר הדין. המערערים חברו יחד לבצע שוד של אדם, ובין אם סברו כי הקורבן הוא גבר בגיל מתקדם או קשישה – עובדה אחת נותרה ללא עוררין – אירוע כזה מותיר את רישומו הקשה והטראומטי על הקורבן, ומשנה את חייו מן הקצה אל הקצה. לתוצאה קשה זו גרמו המערערים מתוך תאוות בצע לשמה, ונוכח העובדה שתקיפתם של חסרי ישע למטרות שוד הפכה בשנים האחרונות לתופעה נפוצה, יש להגיב עליה בכל חומרת הדין. לא מצאנו בעונשים שהושתו על המערערים, אף שאינם קלים, רכיב כלשהו של חומרה יתרה, ומכאן החלטתנו לדחות את הערעורים כולם.