ע"פ 122/09 פלוני נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

המערער הועמד לדין בגין אלימות שהפגין, על פי הנטען, כלפי בת-זוגו (להלן: המתלוננת), ביניהם היתה מערכת יחסים קרובה במשך כשנה. המערער זוכה מאחד האישומים שיוחסו לו (האישום הראשון), ולהלן נביא את פרטיהם של האישומים האחרים.

באישום השני נטען, כי במהלך שנת 2004 ליווה המערער את המתלוננת לראיון עבודה, מאחר והמראיין היה אמור להיות גבר. בדרכם חזרה צעק המערער על המתלוננת ודחף אותה, וכך עשה גם כאשר הגיעו לביתה. עוד נטען, כי המערער, בפרץ של כעס, שבר את השולחן שבסלון הדירה. באישום זה זוכה המערער מעבירות האלימות שיוחסו לו ומעבירה של הדחה בחקירה, והורשע בהיזק בזדון, עבירה לפי סעיף 452 לחוק העונשין.

באישום השלישי נטען, כי באחד מלילותיו של חודש נובמבר 2005, האזינה המתלוננת לתקליט בביתה. משנודע למערער מפיה כי את התקליט מסר לה שוטר כלשהו, חמתו בערה בו והוא ביקש ממנה להפסיק את השמעתו. נוכח דרישה זו ביקשה המתלוננת מהמערער לעזוב את הדירה, ובתגובה הוא זרק אותה על הרצפה. עקב כך היא נחבלה בפניה, ומאפה ושפתיה החל זב דם. בעקבות כך הסיע המערער את המתלוננת לקבלת טיפול רפואי בבית חולים, ובדרכם ביקש ממנה שלא לספר כי הוא גרם לפציעתה, מאחר וחשש כי הדבר יפגע בהמשך שרותו במשטרה. עוד נטען, כי בעקבות אותה תקיפה נגרמו למתלוננת שבר באף, נפיחות בגשר האף וקרע בשפה העליונה. באישום זה הורשע המערער בעבירה לפי סעיף 333 בשילוב עם סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין, והוא זוכה מעבירה לפי סעיף 245(ב) לחוק (הדחה בחקירה).

בעקבות הרשעתו נדון המערער לשנה מאסר על-תנאי, תשלום פיצוי למתלוננת בסכום של 10,000 ש"ח, קנס בסך 1,000 ש"ח, והוא חויב לבצע שירות לתועלת הציבור בהיקף של 140 שעות.

שני ערעורים מונחים בפנינו. באחד (ע"פ 122/09), מבקש המערער לזכותו מאחר ולא הוכח כי התקיים בו היסוד הנפשי לעבירות בהן הורשע. לחלופין, מבקש המערער כי נקל בעונשו. בערעור האחר (ע"פ 11115/08), מבקשת המדינה כי נחמיר בעונשו של המערער, הואיל ומגזר דינו של בית המשפט המחוזי נעדר ביטוי הולם לחומרתן של העבירות.

באשר לערעור כנגד ההרשעה – המחלוקת שבין הצדדים מקורה בהשקפת המערער לפיה יש לאמץ גרסה עובדתית שונה מזו עליה סמך בית המשפט המחוזי את הכרעת-דינו. וכך לדוגמה נטען ביחס לאישום השלישי, כי החבלה שנגרמה למתלוננת מקורה בכך שהיא "מעדה ונפלה בביתה" כתוצאה מתאונה. אולם, בהמשך אישר המערער בפני שוטרים כי הוא דחף את המתלוננת, ובהודעה שנרשמה מפיו הוסיף: "דחפתי אותה חזק בסיבוב והיא מעדה ונפלה על הרצפה". המערער טען כי עשה זאת "מרוב שמחה", משל היה זה ליטוף של אוהבים, ואנו תוהים כיצד גרסה זו מתיישבת עם החבלות הקשות שנגרמו למתלוננת בעטייה של אותה "דחיפה". בית המשפט המחוזי הוסיף ודחה את טענת המערער לפיה ביקשה המתלוננת לכפות את עצמה עליו על ידי הטרדתו. יתרה מכך, נמצא כי המערער קינא למתלוננת, וזה היה מקור הרע ביחסיהם.

כידוע, ההלכה הנוהגת קובעת כי אין בית משפט שלערעור נוהג להתערב בממצאים של עובדה ומהימנות שנקבעו בידי הערכאה הדיונית, ואף שלהלכה זו נקבעו חריגים, לא מצאנו כי עניינו של המערער נמנה עליהם. אדרבא, הראיות שהובאו בפני בית המשפט המחוזי חייבו, להשקפתנו, לאמץ את גרסת המתלוננת לאירועים, וגם בהרשעת המערער בעבירה לפי סעיף 333 בשילוב עם סעיף 335(א)(1) לא מצאנו כי נפל פגם. המערער, אדם חסון, דחף בחוזקה את המתלוננת שאותה עת היתה בת-זוגו לכל דבר ועניין. דחיפה על ידי אדם בממדיו, עלולה גם עלולה לגרום לחבלות מן הסוג שנגרמו למתלוננת, ואין ספק שהוא היה מודע לכך. נוכח אלה שוב אין ספק כי התקיים בו גם היסוד הנפשי לעבירה שיוחסה לו באישום השלישי.

נוכח האמור, לא מצאנו מקום להתערב בהרשעה. באשר לעונש – אלימות בתוך המשפחה היא תופעה בה אנו נתקלים בשנים האחרונות בתדירות גוברת, ועל כן נקבע כי יש להגיב על מעשים אלה בחומרה עקב הקושי בחשיפתם וכדי להרתיע את הרבים. אנו שותפים להשקפת המדינה לפיה סוטה העונש שהושת על המערער מרמת הענישה הנוהגת, ואף חוששים כי הוא עלול לשדר מסר שגוי ופייסני לעבריינים בתחום זה. עם זאת, ואף שהעונש הראוי למעשים כה קשים הוא מאסר ממושך, החלטנו להקל במידת מה עם המערער, הואיל ונראה כי כתוצאה מהרשעתו חרב עליו עולמו, באשר מעל לראשו מרחפת סכנה כי שרותו הממושך במשטרה עלול להגיע לסיומו.

לפיכך, אנו דוחים את ערעורו של המערער על שני חלקיו, ומאידך, מקבלים את ערעור המדינה במובן זה שאנו גוזרים למערער 18 חודשי מאסר, מתוכם 6 חודשים בפועל והיתרה על-תנאי, ובה הוא ישא אם יעבור בתוך שלוש שנים מהיום עבירת אלימות מסוג פשע. הקנס והפיצוי בהם חויב המערער בערכאה הראשונה, יוותרו על כנם, בעוד שהצו בדבר שירות לתועלת הציבור – בטל.

המערער יופנה לממונה על עבודות שירות, המתבקש, בתוך 30 ימים, לחוות דעתו אם המערער מתאים לשאת במאסר בדרך זו, ומה המקום שהוא מייעד לו. לאחר קבלת חוות הדעת, נחליט כיצד ישא המערער במאסר שהושת עליו.