ע"פ 1229/10 טארק מג'דוב נ. מדינת ישראל

א.

בקשה לעיכוב ביצועו של עונש מאסר, פסילת רישיון ופיצוי למתלונן שהושת על המבקש ביום 14.2.10 בבית המשפט המחוזי בחיפה (השופט גרשון) בתיק פ' 5224/06.

עובדות והליכים

ב.

ביום 12.10.09 הורשע המבקש בעבירות של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות והפקרה לאחר פגיעה. נקבע, כי ביום 25.5.05 פרץ ויכוח בין המבקש למתלונן על רקע כספי; תוך כדי הויכוח נכנס המבקש לרכבו, ובעוד המתלונן עומד ליד דלת הנהג ומדבר עמו, החל המבקש בנהיגה אחורנית, וכך פגע במתלונן והפילו ארצה תוך שנגרם לו שבר בקרסולו. מיד לאחר מכן, ברח המבקש מהמקום.

ג.

בגין העבירות בהן הורשע המבקש נגזרו עליו עונש מאסר בפועל למשך 18 חודשים; עונש מאסר על תנאי למשך 24 חודשים; פסילת רשיון נהיגה למשך שלוש שנים בפועל; פסילת רשיון נהיגה למשך שנה על תנאי; ופיצוי למתלונן בסך 10,000 ש"ח. בגזר הדין ציין בית המשפט את חלוף הזמן – מסיבות שונות, בקשות דחיה ועומס בבית המשפט, עברו קרוב לחמש שנים בין ארוע העבירה לבין גזר הדין, ונקבע כי עניין זה יפעל לטובת הנאשם. כן הוזכר, כי המבקש ביקש סליחה והביע חשש שמאסרו יפגע במשפחתו. מנגד, הוזכרו עבירות קודמות רבות של המבקש בתחום התעבורה וכן עבירות פליליות של החזקת נכס החשוד כגנוב ותקיפה הגורמת חבלה של ממש. הוחלט שאין לעכב את ביצוע גזר הדין; המבקש החל בריצוי מאסרו בו ביום, 14.2.10.

ד.

ביום 15.2.10 הגיש המבקש ערעור לבית משפט זה על הכרעת הדין וגזר הדין, ועמו בקשה לעיכוב ביצוע. בבקשה נטען, כי סיכויי הערעור גבוהים. עוד נטען, כי המבקש הוא אדם נורמטיבי, בעל משפחה התורם לקהילה, וכי אין מתעורר חשש לשלום הציבור מעיכוב ביצועו של העונש. נטען, כי הפגיעה בפרנסתו עקב המאסר תהא חמורה ביותר. כן נטען, כי מדובר בתקופת מאסר קצרה יחסית, ועל כן אי דחייתה עלול להוביל לסיכול הערעור מעיקרו. עוד נאמר, כי השתהות המשיבה בהגשת כתב האישום (שהוגש ביום 21.11.06, כשנה ומחצה לאחר האירוע) מצביעה על חומרה נמוכה שבעבירה. לבסוף נטען, כי במשך תקופת התנהלות משפטו, הקפיד המבקש להתיצב לדיונים ולציית להוראות בית המשפט.

הדיון

ה.

בדיון הוסיף וטען עו"ד ח'ורי למבקש, כי עברו אינו מכביד – שתי עבירות קלות מן השנים 1996 ו-1997; הדיון בבית המשפט המחוזי נמשך בין 2006 ל-2010, ומשהודע גזר הדין התעלף המבקש, הובהל לבית החולים ושוחרר לחופשי – אך מייד הלך בעצמו למשטרה והסגיר עצמו. על כן, כך נטען, אין חשש להימלטות מאימת הדין. באשר לסיכויי הערעור, נטען כי בית המשפט התרשם במהלך הדיון באופן לא חיובי מן המתלונן, אך שקרים מפיו לא קיבלו משקל מספיק בהכרעת הדין.

ו.

באת כוח המדינה טענה, כי ברור היה שהמבקש צפוי לעונש מאסר בפועל, ובית המשפט כנראה סבר שהיה זמן די הצורך להתארגנות, ועל כן לא עיכב את הביצוע. הערעור, כך נטען, מבוסס על ממצאי מהימנות ועל כן אין לו סיכויים גבוהים, ואם החל המבקש לרצות את העונש אין מקום לעיכוב.

הכרעה

ז.

עיינתי בהכרעת הדין, בגזר הדין, בנימוקי הערעור ובבקשה לעיכוב הביצוע. בית המשפט האמין למתלונן, והעדיף את עדותו במלואה על עדות המבקש. בגזרו את הדין הביא בית המשפט – כאמור – בחשבון את חלוף הזמן, מאז הוגש כתב האישום; מנגד ציין את הרשעות התעבורה הרבות של המבקש, ואת שתי הרשעותיו הפליליות הקודמות.

ח.

בערעור נטען כנגד מהימנות המתלונן – שאותה קבע, כאמור, בית המשפט – בין השאר כיון שהעיד על שפשופים ברגלו שלא נמצאו; דבר זה אמנם אושר על ידי בית המשפט, אך הטענה שבכך מתחזקת גירסת המבקש כי לא הוא שפגע ברכבו במתלונן אלא המתלונן מעד – לא נתקבלה. זאת, בנימוק שהרופא הרלבנטי לא נחקר והממצאים הרפואיים לא שללו את גרסת המתלונן. נטען בערעור גם בקשר להיעדרם של מכנסי המתלונן, שהוא העיד כי הציגם אך לא הוגשו כמוצג. ואולם, גם בהתחשב בכך וב"נזיפת" בית המשפט במתלונן באשר לקצב עדותו, סבורני כי המשוכה שבפני המבקש באשר גבוהה להרשעה היא, שכן מבקש הוא לערער על ממצאי מהימנות.

ט.

אף באשר לעונש אין מדובר במשימה ערעורית קלה, בהתחשב במכלול הנסיבות, בחבלה ואולי במיוחד בהפקרה.

י.

חרף זאת, סבורני כי לא היה מקום להתערב אילו נתן בית המשפט עיכוב ביצוע. זאת, בהתחשב בראש וראשונה בזמן הרב שחלף, וכך בשני שלבים – השתהות התביעה בתיק קטן כמות ולא מורכב כל עיקר , בהגשת כתב האישום במשך כשנה ומחצה; ואחר כך ניהול ההליכים בבית המשפט לאורך ארבע ורבע שנים, שוב דבר האומר דרשני כשהמדובר בתיק אשר כזה, עם כל העומס המוטל על בית המשפט. אין טענה כי המבקש לא קיים תנאים כלשהם לאורך התקופה. ואולם, בנסיבות שבהן כבר הוחל בריצוי העונש, יש לבחון – דומה – ביתר שאת את הסיכויים בערעור, וציינתי את הקשיים לגביו למעלה, וכיום כמובן אין המבקש נהנה עוד מחזקת החפות. אילו הערכתי באופן "אופטימי" יותר מבחינת המבקש את סיכויי הערעור, לא הייתי מהסס, חרף מאסרו, ליתן את העיכוב המבוקש, כדי לא להעמיד את בית המשפט שלערעור בפני עובדה. אך חוששני שאין זה המצב.

י"א.

המבקש הפנה לע"פ 8501/09 בוכרע נ' מדינת ישראל (לא פורסם), שם ניתן עיכוב ביצוע לגבי עונש של 22 חודשי מאסר. ניתן למצוא מן הסתם עוד דוגמאות כאלה; אך במקרה דנא, סבורני כי אין מקום, נוכח האמור, למתן העיכוב, והדרך הנכונה כדי שלא לצמצם יתר על המידה את מרווח שיקול הדעת באשר לערעור ולייתרו, היא לקבוע מועד מוקדם יחסית לשמיעתו.

י"ב.

איני נעתר איפוא לבקשה, אך הערעור ייקבע לשמיעה בתוך ארבעה חודשים.