ע"פ 123/13 מסארווה תייסיר נ. מדינת ישראל

1.

מונחת לפניי בקשה להורות על עיכוב ביצועו של גזר הדין שניתן כנגד המבקש ביום 25.12.2012 בבית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט י' בן חמו ) בת"פ 34821-09-11.

2.

בספטמבר 2011 הוגש לבית המשפט המחוזי בנצרת כתב אישום כנגד המבקש ונאשם אחר (להלן: רשדאן ) ואשר תוקן ביוני 2012. על פי המתואר בכתב האישום המתוקן, בין המבקש לדודו (להלן: המתלונן ) התגלע סכסוך. בשעות הערב של ה-18.11.2010 נסעו המבקש ורשדאן ברכבו של הראשון לתחנת דלק במגדל העמק שם מילא רשדאן שני בקבוקים בבנזין. השניים המשיכו בנסיעתם לביתו של המתלונן בנצרת שם שפך המבקש את בקבוקי הבנזין על משאית בבעלותו של המתלונן והציתה באמצעות מצית. כתוצאה מההצתה נגרם למשאית נזק בעלות של 47,000 ₪. בגין מעשיו יוחסה למבקש עבירת הצתה לפי סעיף 448(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק ) וכן עבירת חבלה ברכב במזיד לפי סעיף 413ה + 413 יב לחוק. בעקבות הסדר טיעון אליו הגיעו התביעה והסנגוריה, חזר בו המבקש מכפירתו והודה כאמור בכתב האישום המתוקן. על יסוד הודאתו הורשע המבקש בהכרעת הדין בעבירות שיוחסו לו, ונשלח לקבלת תסקיר. לאחר קבלת התסקיר ושמיעת הטיעונים לעונש גזר בית המשפט קמא על המבקש 26 חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו, וכן שנת מאסר על תנאי שלא יעבור עבירות אלימות, למעט איומים, למשך 3 שנים. בקשתו של המבקש לעיכוב ביצוע העונש נדחתה בבית משפט קמא.

3.

המבקש הגיש ערעור על גזר הדין לבית משפט זה ולצידו בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר עד למתן פסק דין בערעור. לטענת בא כוח המבקש חומרתו של גזר הדין נשענה, בין היתר, על קביעות שגויות הנוגעות לסיכון שנשקף ממעשיו של מרשו. לשיטתו, הצתת המשאית לא הייתה כרוכה בסכנה סביבתית כלשהי הואיל וביתו של המתלונן נמצא באיזור מבודד בעיר נצרת, ואילו חומר ההנעה המצוי במנוע הדיזל של המשאית איננו דליק כלל, שלא כנאמר בגזר הדין. כמו כן טוען הסנגור כי מרשו הכיר במעשיו ואף נטל לגביהם אחריות. על בסיס טענות אלו סבור הסנגור כי סיכויי הערעור גבוהים. כתימוכין לבקשה הציג בא כוח המבקש שורה של מקרים בהם הוחלט על עיכוב ביצוע העונש בעבירות חמורות ובתקופות מאסר ממושכות מזו של מרשו.

באת כוח המדינה עמדה בדבריה על חומרת העבירה בה הורשע המבקש, עבירה המצטרפת להרשעות קודמות בעבירות אלימות ורכוש. כן ציינה את העולה מהתסקיר באשר לסיכון הגבוה הנשקף מהישנות בעתיד של עבירות על ידי המבקש אשר מתקשה לשלוט בכעסיו. בדבריה הדגישה המשיבה כי תקופת המאסר ארוכה דיה, באופן שמקטין את החשש מפני התייתרות הערעור, גם אם זה יתקבל באופן שעונש המאסר יקוצר.

4.

לאחר עיון בגזר הדין, בתסקיר שירות המבחן ובחומר שהונח לפניי הגעתי לכלל מסקנה כי לאור ההלכות שנקבעו בסוגיית עיכוב ביצועו של עונש (וראו ע"פ 111/99א שוורץ נ' מדינת ישראל , פ''ד נד(2) 241 (2000) (להלן: עניין שוורץ )) , אין מקום להיעתר לבקשה. בגזר דינו עמד בית המשפט (כב' השופט

י' בן חמו ) על השיקולים לחומרא ולקולא שהנחו אותו בקביעת עונשו של המבקש. בית המשפט קמא עמד על חומרתה של העבירה וכן על הסיכון שנשקף מתוצאות אפשריות הכרוכות בהצתת משאית בשטח עירוני. עוד צויין בגזר הדין שהמבקש לא הודה בהזדמנות הראשונה. כמו כן, האמור בתסקיר המבחן מהווה שיקול לחומרה. במסגרת התסקיר התרשמה קצינת המבחן כי המבקש "התקשה לגלות אמפתיה כלפי נפגע העבירה, התחבר בעיקר לנזקים האישיים שנגרמו לו בעקבות ההליך המשפטי הנוכחי ולא יכול היה לראות את הנזק או הפגיעה שגרם למתלונן". עוד נכתב בתסקיר שירות המבחן כי "כל הגורמים הנ"ל מצביעים... על סיכוי גבוה להישנות התנהגות דומה בעתיד" זאת גם בהתבסס על הרשעותיו הקודמות של המבקש, בעבירות אלימות ורכוש.

עולה מן האמור כי בית משפט קמא נתן את דעתו להיבטים השונים של המקרה ולנסיבותיו האישיות של המערער. מנקודת מבטו של פס"ד שוורץ , אומר זאת: מבלי לקבוע מסמרות, אף אם יש מקום להקל בעונשו של המערער, על פני הדברים הסיכויים להתערבות בעונש עד כדי הטלת עונש מאסר במסגרת עבודות שירות אינם מצדיקים מתן עיכוב ביצוע של עונש המאסר עד לשמיעת הערעור.

5.

הבקשה נדחית. תשומת הלב במזכירות לנתונים הרלוונטיים בתיק זה לקביעת מועד שמיעת הערעור.

המבקש יתייצב לריצוי עונשו בבית המשפט המחוזי בנצרת ביום 24.1.2013 בשעה 10:00. התנאים עליהם הורה בית המשפט קמא בהחלטתו מיום 25.12.2012 יעמדו בעינם עד להתייצבותו.