ע"פ 1252/98 יוסף גביש נ. מדינת ישראל

המערער הורשע על פי הודאתו בעבירה של יבוא והחזקה של סם מסוכן. על פי ההרשעה הוא היה אחד משלושה נאשמים שפעלו יחד כדי להבריח סם מסוכן מסוג הרואין, בכמות של 930 גרם לערך, מלבנון לישראל. שלושת הנאשמים עמדו לדין בנפרד, ועל כל אחד מהם, לרבות המערער, הוטל עונש מאסר בפועל של חמש שנים.

הערעור נסב רק על חומרת העונש. המערער אינו טוען כי עונש של חמש שנות מאסר הינו עונש חמור בגין העבירה בה הורשע המערער. אין הוא טוען אלא בשם עקרון האחידות בענישה. לטענתו, חלקו בביצוע העבירה היה קטן יותר מאשר חלקם של שני הנאשמים האחרים. לפיכך, לטענתו, מן הראוי היה להטיל עליו עונש קל יותר.

טענה זאת אינה מקובלת עלינו. ספק אם יש מקום לומר כי חלקו של המערער בביצוע העבירה היה קטן יותר. ואפילו נאמר כי חלקו היה קטן יותר מחלקו של וליד, שהיה היוזם והשולח, אין הוא קטן יותר מחלקו של מנסור. מכל מקום, גם אם יש הבדל כלשהו בין המערער לבין שני הנאשמים האחרים, אין הוא הבדל גדול במידה שתצדיק הבדל מהותי בעונש. טענת ההבדל נטענה כבר בפני בית המשפט המחוזי, אך הוא לא ייחס לה משקל של ממש, ונתן ביטוי להבדל רק לענין המאסר על-תנאי. אין אנו רואים יסוד להתערב בשיקול הדעת של בית המשפט המחוזי לעניין זה. לפיכך אנו דוחים את הערעור.