ע"פ 1256/99 נפתלי אללשוילי נ. מדינת ישראל

השופטת ד' דורנר:

בתאריך 17.2.98, סמוך לשעה 14:00, נשדדה המתלוננת. השודד פגש בה בכניסה לדירתה בתל-אביב, כפה עליה להיכנס לדירה, באיימו עליה כי ירצח אותה בסכין שהיתה בידיו, הכריח אותה לגלות לו היכן מצויים תכשיטיה, ולאחר שכפת אותה למיטתה, גנב מתוך קופסת התכשיטים שרשראות זהב, טבעות יהלומים, צמידי זהב, חפתי זהב, סיכה משובצת יהלומים, שעון זהב ועוד.

חוקרי המשטרה, אשר הובהלו על-ידי המתלוננת, גילו ארבע טביעות-אצבעות בדירה, מהן אחת על קופסת התכשיטים עצמה, והשניה על הארון בו הוחזקה הקופסה. בבדיקה לזיהוי פלילי נקבע, כי טביעות-אצבעות אלה הן של המערער.

המערער נעצר, ובחקירתו הכחיש כי נכנס אי-פעם לדירת המתלוננת, ולא נתן הסבר כלשהו לטביעות-אצבעותיו שנתגלו. המערער טען טענת אליבי, לאמור, כי בשעה שבוצע השוד בתל-אביב, שהה הוא בקניון בלוד. הוא היפנה את החוקרים לזבנית חנות בגדים שבקניון, והיא אישרה שהמערער אכן היה בחנות. לאחר שרעננה את זכרונה בהעתק קבלה, ללא שם הלקוח, שהוצאה ביום השוד, סיפרה כי אומנם נכח המערער בחנות בשעות הרלוואנטיות. המערער נעצר, ובמהלך מעצרו תקף שוטר, וניסה להשמיד ראיה.

בשל מעשים אלה הועמד המערער לדין בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. בכתב-האישום יוחסו לו, בשני אישומים נפרדים, שוד מזוין ועבירות של תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, ניסיון להשמדת ראיה ושיבוש מהלכי משפט.

המערער נמצא אשם בשני האישומים, ונגזרו עליו שבע שנות מאסר, מתוכן חמש שנים לריצוי בפועל, והיתרה על-תנאי. כן הופעלו נגדו שני עונשי מאסר על-תנאי, האחד בן 12 חודשים והשני בן 10 חודשים, באורח חופף ביניהם ובמצטבר לעונש שהוטל עליו, כך שעליו לרצות בסך-הכל שש שנות מאסר.

הערעור מופנה כנגד הרשעתו של המערער בעבירת השוד בלבד. בכתב הערעור טען המערער אף כנגד חומרת עונשו, אולם בדיון שבפנינו, חזר בו מהערעור על גזר-הדין, והתמקד בערעור על ההרשעה בשוד.

טענת המערער היא, כי עדות הזבנית, עדה אובייקטיבית, סותרת את המסקנה המרשיעה העולה מטביעות-האצבעות שנמצאו בדירה, ולמיצער, מעלה ספק באשמתו של המערער.

טענה זו, שהועלתה כבר בפני בית-המשפט המחוזי, נדחתה על-ידיו. זאת, לאחר שבית-המשפט המחוזי מצא, כי הזבנית לא הייתה בטוחה בשעה בה שהה המערער בחנות. ואכן, למקרא עדותה של הזבנית, ברור הוא כי אין היא מסוגלת, ואולי אף אינה מתיימרת, למסור לוח-זמנים מדוייק. לעניין זה, אין בהעתק הקבלה שהוצג כדי להועיל, שכן שעת הוצאת הקבלה ושם המערער לא נרשמו.

לדעתנו, עדות הזבנית מזה, וטביעת-האצבע מזה, אינן ראיות שוות משקל. המערער כלל לא חלק על חוות-דעת הזיהוי הפלילי, לפיה טביעות-האצבעות שנמצאו בדירה הן שלו. טביעת-אצבעותיו על קופסת התכשיטים עצמה היא ראייה, שמשקלה-הסגולי הוא רב. היא מלמדת, באין הסבר אחר, כי המערער נמצא בשעת השוד בדירתה של המתלוננת, וממילא היא סותרת את עדות הזבנית, וזאת אף לו הייתה מוסרת לוח-זמנים מדוייק.

העיקר במעשה השוד אינו השעה, אלא ביצוע המעשה עצמו, וזה הוכח מעבר לכל ספק סביר, על-ידי ארבע טביעות-אצבעות שהשאיר המערער בדירת המתלוננת.

אנו דוחים, איפוא, את הערעור.