ע"פ 1269/01 פלוני נ. מדינת ישראל

1.המערער הורשע, על-פי הודאתו, בשתי עבירות של ניסיון לרצח, בשל מעשי דקירה, אשר בוצעו בזה אחר זה ביום 15.9.2000 וביום 16.9.2000, על רקע לאומני. במקרה הראשון, דקר המערער את המתלוננת, אישה יהודיה כבת 60, בגבה, בעת שניהלה שיחת טלפון בטלפון ציבורי בשכונת נווה יעקב. כתוצאה מן הדקירה, נגרם למתלוננת חתך מדמם, ללא איבוד הכרה. למחרת היום, באותה שכונה, דקר המערער גבר יהודי כבן 60, בעת שזה חזר מבית הכנסת. בעקבות הדקירה, נותרה הסכין נעוצה בצווארו של המתלונן ונגרם לו איבוד דם רב. מתוך סיכום המחלה של בית-החולים הדסה, אותו הגישה באת-כוח המערער במהלך הדיון בערעור, עולה עוד כי בעת שהמתלונן הובא לבית-החולים, החל הפצע לדמם והיה צורך להרדימו ולנתחו באופן דחוף.

בשל מעשים אלה, גזר בית-המשפט המחוזי בירושלים על המערער תשע שנות מאסר בפועל.

2.הערעור שבפנינו מופנה כנגד חומרת העונש. לטענת באת-כוח המערער, העונש שהוטל על המערער מופרז לחומרא ולטעמה לא נתן בית-המשפט המחוזי משקל ראוי לגילו הצעיר של המערער, להודאתו במעשים המיוחסים לו ולחרטה הכנה שהביע. עוד נטען, כי משפחתו של המערער הינה משפחה נורמטיבית ומכובדת, וכי ראוי היה לאמץ את המלצת שירות המבחן ולהימנע מהטלת עונש מאסר ממושך על המערער. באת-כוח המערער מוסיפה ומפנה בהקשר זה אל התסקיר המשלים, שהוגש לקראת הדיון בערעור, בו חוזר שירות המבחן וממליץ להקל בעונשו של המערער, בציינו כי ההליכים המשפטיים ובעיקר המאסר, יש להם השפעה חיובית ואפקטיבית על המערער, להבנת חומרת מעשיו והרתעתו לעתיד.

3.לא מצאנו מקום להתערב בעונש שגזר בית-המשפט המחוזי על המערער. גזר-דינו של בית-המשפט המחוזי פירט, דבר דבור על אופניו, את כל העובדות והנתונים הצריכים לעניין ואף שקל ואיזן כנדרש וכראוי את השיקולים לקולא ולחומרא. בצדק הדגיש בית-משפט קמא את חומרתם הרבה של המעשים בהם הורשע המערער בייחוד, נוכח התכנון המדוקדק שקדם להם וכן נוכח העובדה שהמעשים בוצעו יום אחר יום, נגד שני קורבנות שונים, אשר כל פשעם בעיני המערער הוא – עובדת היותם יהודים. מנגד, לא נעלמו מעיני בית-המשפט גילו הצעיר של המערער, עברו הנקי, המשפחה הנורמטיבית שבה גדל והמלצתו החיובית של שירות המבחן. את מכלול השיקולים הללו הביא בית-משפט קמא בחשבון בגוזרו על המערער – בגין שני המעשים – תשע שנות מאסר, בעוד שהעונש המקסימלי על מעשה עבירה אחד של ניסיון לרצח עומד על עשרים שנות מאסר.

בהתחשב בכל האמור לעיל, לא מצאנו טעם מבורר להתערב בעונש שגזר בית-משפט קמא על המערער.

הערעור נדחה.