ע"פ 129/01 ג'ורג' אסטיפאן נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

באחד הלילות של חודש פברואר 2000, העיר המערער את בתו, קטינה ילידת שנת 1985, ודרש ממנה לחפש עבורו את שלט הטלוויזיה. הקטינה השיבה שהיא רוצה להמשיך לישון, ועל כך הגיב המערער באלימות שאין צורך להרבות מילים על חומרתה: הוא סטר לה, משך בשערותיה, וחבט את ראשה בקיר מספר רב של פעמים. לאחר זאת ישב המערער על בטנה של בתו והחל לחנוק אותה תוך שהוא מגדף אותה בצורה בוטה. כתוצאה ממעשים אלה נגרמו לקטינה חבלות, בעיקר בראשה.

המערער הודה בעובדות אשר יוחסו לו והורשע בעבירה של תקיפת קטין לפי סעיף 368ב(א) סיפא לחוק העונשין. בעקבות כך גזר לו בית משפט קמא 15 חודשי מאסר, מתוכם שבעה חודשים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי, וכן הופעל מאסר על-תנאי בן שבעה חודשים, חלקו בחופף וחלקו במצטבר, כך שהתוצאה היתה שעל המערער לשאת ב- 10 חודשי מאסר.

הערעור שבפנינו מופנה כנגד חומרת העונש. המערער שהנו אב לחמישה ילדים, חי בנפרד מאשתו, ובחזקתו שלושה מילדיו שאחת מהם מתחנכת בפנימייה. את ערעורו הוא ביסס על החשש שאם ייאסר יישארו ילדיו ללא משענת וללא פיקוח. הוא הוסיף וטען, כי שינן את הלקח הנדרש, אך ספק בעינינו אם כך הוא המצב לנוכח ההתקדמות המועטה שחלה בתפקודו בעקבות השתתפותו בקבוצה טיפולית.

אפשר שבנסיבות אחרות היינו נוטים להקל בעונשו של המערער עקב הנזק העלול להיות כרוך בו לילדיו. אך בפני המערער ניצבת משוכה עליה התקשה לדלג, וכוונתנו לקיומו של מאסר על תנאי בר-הפעלה, בן שבעה חודשים, אשר נגזר לו בשנת 1998 בגין תקיפתה של אשתו. אכן, גם במצב זה רשאי בית המשפט להורות על הארכת תקופת התנאי, אך בפיו של המערער לא היו טעמים שיצדיקו זאת. אדרבא, אין זו הפעם הראשונה שהמערער חוטא בעבירות אלימות, ובחינת גיליון הרשעותיו מלמד כי כלולות בו שלוש עבירות של תקיפת שוטרים, וכאמור עבירה נוספת בגין תקיפתה של אשתו. זאת ועוד, נראה שהמערער לא למד את לקחן של שתי ההרשעות האחרונות (מהשנים 1998 ו-1999) בהן הושם הדגש בענישה על הרתעתו לעתיד לבוא, אך כפי שעינינו רואות, זמן לא רב לאחר הרשעות אלו הוא חזר לסורו.

בנסיבות אלו לא נוכל לומר שהעונש אשר גזר בית המשפט המחוזי נוטה לחומרה, ההיפך הוא הנכון, העונש מאוזן וניתן בו ביטוי לכלל שיקולי הענישה. מכאן החלטתנו לדחות את הערעור.