ע"פ 1371/11 יעקב טייטל נ. מדינת ישראל

לפניי ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטים צ' סגל, מ' דרורי ו מ' הכהן ) שלא לפסול עצמו מלהמשיך ולדון בתפ"ח 657/09.

1.

כנגד המערער הוגש ביום 12.11.2009 כתב אישום הכולל עבירות חמורות רבות ובהן רצח וניסיון לרצח, תקיפה בנסיבות מחמירות, הסתה לטרור ולאלימות ועוד. ביום 15.2.2010, כשלושה חודשים לאחר מעצרו, קבע הד"ר משה איזק, הפסיכיאטר בכלא בו היה המערער עצור עד תום ההליכים, כי מצב בריאותו הנפשי של המערער השתנה וכעת יש להפנותו לאשפוז כדי לבדוק את מעמדו המשפטי. בעקבות הודעה זו הורה בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט צ' סגל ) על הפנייתו של המערער לבדיקת הפסיכיאטר המחוזי, ועל אשפוזו לצורך כך במחלקה לביטחון מרבי בבית החולים "שער מנשה" (להלן: בית החולים ).

מיום 25.2.2010 ועד ליום 3.5.2010 היה המערער מצוי בהסתכלות בבית החולים, וחוות דעת כתוצאה מהסתכלות זו הוגשה על ידי מנהל המחלקה הד"ר בוריס ראוכברגר. בחוות דעתו קבע הד"ר ראוכברגר כי המערער שרוי במצב פסיכוטי פרנואידי ואינו מסוגל במצבו הנוכחי לעמוד לדין, ד"ר ראוכברגר חיווה דעתו כי "לגבי אחריות המערער למעשיו לא ניתן לקבוע היום בוודאות". הוא סבר כי יש להמשיך בטיפול ולבחון את סוגיית כשירות המערער בחלוף הזמן. לאחר עיון בחוות דעת זו, ביקש הפסיכיאטר המחוזי בירושלים, ד"ר משה קליאן (להלן: הפסיכיאטר המחוזי ), לבדוק את המערער בשנית, ולאחר בדיקה קבע כי בניגוד לחוות הדעת של עמיתו, הרי שהמערער כשיר לעמוד לדין. לאחר שהוגשה ביום 26.5.2010 חוות דעתו של הפסיכיאטר המחוזי, הוחלט על העברתו של המערער להסתכלות נוספת בתנאי אשפוז במרכז לבריאות הנפש בכלא מגן. ביום 11.7.2010 נעתר בית המשפט לבקשת הפסיכיאטר המחוזי להגיש חוות דעת משלימה בעניינו של המערער. ביני לביני, נבדק המערער, לבקשת בא-כוחו, גם על ידי פסיכיאטר מטעם ההגנה. חוות דעת נוספות אלה – זו של הפסיכיאטר המחוזי, שהוגשה בחתימתו יחד עם חתימת שני פסיכיאטרים מחוזיים נוספים שבחנו את המערער; וזו של הפסיכיאטר מטעם ההגנה – הוגשו גם הן לבית המשפט.

2.

ביום 15.2.2011 הופיע בבית המשפט הד"ר ראוכברגר (להלן: העד ), לבקשת התביעה, שביקשה לזמנו לדיון לצורך חקירה נגדית. נוכח בקשתו של הסניגור, התאפשרה גם חקירתו הראשית של העד על ידי הסנגור. במהלך עדותו דבק העד בעמדתו כי הנאשם אינו כשיר לעמוד לדין, והבהיר כי לדעתו אינו מתחזה על מנת לחמוק מעונש אלא סובל באופן אמיתי מסכיזופרניה פרנואידית. בדעתו זו תמכו, לטענת העד, רופאים נוספים בבית החולים וכן עמיתים שנשלחו מטעם הפסיכיאטר המחוזי לבדיקת המערער בעת שהותו בבית החולים. במהלך העדות נשאל העד על ידי בית משפט שאלות רבות, שעסקו בעיקר בסוגיית ההתחזות. בין היתר במהלך הדברים עלתה האפשרות כי המערער נוהג באופן אחר בתוך אולם בית המשפט משהוא נוהג מחוצה לו, ובית המשפט (השופט מ' דרורי ) אף העיר כי חזה במערער נוהג באופן אחר מחוץ לאולם בית המשפט.

לאחר למעלה משלוש שעות עדות, שבמהלכן מחה בא כוחו של המערער מספר פעמים בפני בית המשפט נוכח התבטאויות מסוימות של השופטים בדבריהם אל העד ואף העלה את אפשרות בקשת פסילת המותב וחזר בו, ביקש לבסוף בא כוחו של המערער את פסילת המותב (להלן: בקשת הפסלות ). לטענתו, במהלך העדות הפריע בית המשפט פעמים מספר למהלך חקירת העד, והביע את דעתו באשר לנכונות קביעותיו, בעיקר באשר להתחזות המערער, באופן שהעיד באופן מובהק על נעילת דעתו באשר לשאלה זו שעמדה במוקד הדיון. בתגובתה לבקשת הפסלות טענה התביעה, כי אין הדברים שנאמרו מקימים עילת פסלות, ובוודאי כך הוא משמדובר בעד מומחה שאינו מעיד מטעם מי מהצדדים, וישנה סמכות לבית המשפט להעמיק בעצמו בחקר עמדותיו המקצועיות.

בית המשפט, בהחלטה שניתנה במעמד הצדדים (להלן: החלטת הפסלות ) הבהיר, כי אין מדובר במשוא פנים כנגד המערער, אלא בשאלות הבהרה לעד, המשמש כמומחה מטעם בית המשפט ואינו עד מטעם מי מהצדדים, וכי הסוגיה המקצועית שבה עסק הדיון מצדיקה שאלות רבות המחדדות טענות מסוימות ומבארות מחלוקות שונות. למעלה מן הצורך אף הדגיש בית המשפט כי אין בהבהרות שהתבקשו מהעד כדי לפגום באובייקטיביות הנדרשת מבית המשפט.

3.

על החלטה זו הוגש הערעור שבפניי. בערעור שב בא כוחו של המערער ומעלה במיוחד כמה התבטאויות ספציפיות, המעידות לדעתו על גיבוש דעתו של בית המשפט בנוגע לסוגיה שבמחלוקת – היינו, האם המערער אמנם אינו כשיר לעמוד לדין או שמא הוא מתחזה לחולה. כך, מציין המערער את פנייתו של בית המשפט (השופט דרורי ) לעד כאשר שאל אותו כיצד זה אינו מבין ש"כל הסיפור הוא התחזות פר-סה"; כאשר הסביר את המכנה המשותף בין קורבנות המערער (שקיומו שולל לכאורה פעילות חסרת היגיון של המערער); וכאשר טען כי מנגנון השימור העצמי של המערער חשוב לו יותר מהנחיותיו של המלאך המכווין אותו (קרי מהזיות השווא שמהן סובל המערער באופן אמיתי, לטענת העד). בכל אלה ובאמירות נוספות, גורס בא כוחו של המערער, כי ניתן לראות הוכחה לכך שננעלה דעתו של בית המשפט באשר לכשירותו של המערער לעמוד לדין. בתגובת המשיבה, שהתקבלה בהמשך להחלטתי מיום 22.3.2011, חזרה המשיבה והבהירה כי אין היא רואה בהתבטאויות השופטים את שמבקש המערער לקרוא בהן, אלא הן נועדו לקבלת הבהרות מצד העד לתשתית העובדתית והמקצועית שעליה ביסס את חוות דעתו.

4.

משעיינתי בטענות הצדדים, ולאחר קריאה של פרוטוקול הדיון השלם, לא מצאתי כי ניתן למצוא בו את שמבקש בא כוחו של המערער לקרוא בו. בהתאם להלכה שהתגבשה בבית משפט זה, התבטאויותיו של שופט במסגרת ניהול ההליך השיפוטי יהוו עילה לפסילתו רק במקרים חריגים ביותר, בהם עולה כי השופט גיבש עמדה נחרצת כלפי הנאשם, עד כי קיים חשש ממשי שהמשפט לא ינוהל באופן אובייקטיבי (ראו: ע"פ 930/07 טל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.3.2007); ע"פ 2766/02 מאיר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.7.2002)). בעניינו של המערער, אף אם ביקש בית המשפט להעמיק חקר בסוגיה שבפניו, וגם אם אכן ניכרת מעורבות יתרה של בית המשפט בחקירת העד, הרי שאין בהתבטאויותיו כדי להעיד על נעילת דעתו. לגופו של עניין, הרי ששאלת כשירותו של המערער לעמוד לדין הינה סוגיה המצויה במחלוקת בין כמה גורמים מקצועיים, ולפיכך היה על בית המשפט לבחון את העמדות המקצועיות השונות ביתר דווקנות. משאיפתו של בית המשפט להבהיר ולשוב ולוודא פרטים מסוימים הנוגעים לעמדתו המקצועית של העד, ככל שלא הייתה ברורה לשופטים, לא ניתן ללמוד אלא על הצורך לקבל את מירב הפרטים על מנת לגבש החלטה מושכלת בסוגיה מורכבת זו, הנשענת על אדנים מקצועיים מתחום הפסיכיאטריה.

למעלה מן הצורך יצוין, כי ככל שיבקש המערער לתקוף את החלטת בית המשפט – כאשר תתקבל, על בסיס מכלול חוות הדעת שהוגשו על ידי הפסיכיאטרים השונים שבחנו את המערער – באשר לכשירותו של המערער לעמוד לדין, הרי שמקומה של טענה כזו – ככל החלטה דיונית – הינו בערכאת הערעור, ולא בטענת פסלות (ראו: ע"פ 1324/00

דאלי נ' כבוד השופט אהרון אמינוף (לא פורסם, 3.5.2000); ע"פ 1534/00

בדיר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.3.200)).

לפיכך, דין הערעור להידחות.