ע"פ 1388/13 סלים ג'ועבה נ. מדינת ישראל

המשנָה לנשיא מ' נאור:

1.

לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט י' נועם ), ב-ת"פ 14629-04-12 מיום 10.12.2012 (תוקן ביום 14.1.2013). המערער הורשע על פי הודאתו בעובדותיו של כתב אישום מתוקן במסגרת הסדר טיעון בחמש עבירות של פעולה ברכוש למטרות טרור לפי סעיף 8 לחוק איסור מימון טרור, התשס"ה-2005. הסדר הטיעון לא כלל הסכמה לענין העונש. בית המשפט המחוזי גזר על המערער ארבע שנות מאסר בפועל, שנת מאסר על-תנאי למשך שלוש שנים מיום שחרורו מהמאסר, שלא יעבור עבירה לפי סעיפים 8 או 9 לחוק איסור מימון טרור וכן הורה בית המשפט על חילוט סכום של 100,000 דולר ארה"ב, אשר נתפס על-ידי רשויות החקירה. הערעור מופנה כנגד גזר הדין.

כתב האישום המתוקן

2.

כתב האישום המתוקן כלל שלושה אישומים. על-פי עובדות האישום הראשון , במועד בלתי ידוע במהלך השנתיים האחרונות, פנה אל המערער אדם בשם בסים כורד (להלן: כורד ), אשר מוכר למערער כמי ששימש אחראי על כספי הקנטינה של האסירים הביטחוניים באגף אסירי החמאס ואשר נשפט לשמונה מאסרי עולם בגין פעילותו בארגון זה. כורד ביקש מהמערער להעביר עבורו כספים בתמורה לעמלה והמערער נענה להצעתו. כורד שוחרר במסגרת "עסקת שליט" בשנת 2011 ושב לרצועת עזה. בחודשים שלאחר שחרורו, נפגש המערער שלוש פעמים עם חלפן כספים בשם אוסמה סלאח (להלן: סלאח ) וקיבל מידיו בכל אחד מהמפגשים סך של 100,000 ש"ח, הכל בהתאם להנחיותיו של כורד. לאחר קבלת הכסף ובהתאם להנחיות שקיבל מכורד, העביר המערער את הכספים לאדם המכונה "איברהים מגלג'וליה" (להלן: איברהים ) תמורת שכר של 500 ש"ח בעבור כל העברה. על-פי עובדות

האישום השני , בהזדמנות אחרת קיבל המערער מידיו של סלאח סך של כ-40,000 ש"ח. לאחר מכן ובהתאם להוראותיו של כורד, פגש המערער אדם שלישי אשר לידיו העביר את הסכום האמור. סכום זה שימש להחדרה של טלפונים ניידים לאסירים ביטחוניים בכלא "אשל". על-פי עובדות האישום השלישי , בהזדמנות נוספת פנה כורד אל המערער וביקש ממנו לתאם עם החלפן זיאד קורד (להלן: זיאד ) קבלת סך של 100,000 דולר ארה"ב, אשר המערער התבקש להעביר לידי איברהים. בעבור העברה זו סוכם כי המערער יקבל 500 ש"ח. כורד מסר למערער פרטי זיהוי שהיה עליו למסור לזיאד על-מנת שזה יעביר לידיו את הסכום האמור. המערער יצר קשר עם זיאד בהתאם להנחיות שקיבל והשניים תיאמו את העברת הכסף. המערער נפגש עם אחד מעובדיו של זיאד, הזדהה בפניו וקיבל מידיו סך של 100,000 דולר ארה"ב, במטרה להעבירם לאיברהים.

ההליכים בבית המשפט המחוזי

3.

המערער הורשע על פי הודאתו בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן. בגזר דינו עמד בית המשפט על עברו הפלילי המכביד של המערער, אשר כלל עבירות ביטחון חמורות, בגינן נגזרו עליו בשנת 1993 על ידי בית משפט צבאי 19 שנות מאסר בפועל, מתוכן ריצה 17 שנים. בית המשפט עמד על חומרת העבירות שביצע המערער, על כך שהיווה חוליה בעלת חשיבות בשרשרת הפעילות הטרוריסטית והמשיך לבצע את תפקידו גם לאחר שהתחוור לו השימוש שעשה הארגון בכספים שהעביר. עוד קבע בית המשפט, כי אף אם יניח לטובת המערער שהסכומים שהעביר לא שימשו למטרת לחימה או למטרה חבלנית, הרי שהכספים שימשו לפעילותו הכוללת של ארגון הטרור. בית המשפט קבע, כי יש לתת משקל לעובדה כי המאסר הממושך שריצה המערער לא הרתיע אותו ולכך שהעבירות בוצעו זמן קצר לאחר שחרורו ממאסר בשנת 2010. עוד קבע בית המשפט, כי יש לתת משקל למהות העבירות ולהישנותן וכן לעובדה כי נשקפת סכנה ממשית לביטחון הציבור מפעילות המערער. בית המשפט קבע כי מתחם הענישה ההולם הוא בין שנה וחצי לארבע וחצי שנות מאסר על עבירה אחת לפי סעיף 8 לחוק איסור מימון טרור; זאת תוך התחשבות בחומרת העבירה, בערך החברתי המוגן על-ידה – ההגנה על ביטחון המדינה, בעונש המירבי שנקצב בצידה, בנסיבות ביצועה, באמות המידה העונשיות שהוצגו בפסיקה וכן בהתחשב בסכומים הכספיים הניכרים שהועברו על ידי המערער לצורך קידום מטרותיו ופעילותו של ארגון החמאס.

בית המשפט הביא במניין שיקוליו את הודאתו של המערער באישומים שיוחסו לו, הן בחקירה במשטרה והן בבית המשפט, את העובדה שהביע חרטה על מעשיו וכן את נסיבותיו האישיות של המערער, אשר מאז שחרורו התחתן ונולד לו ילד. עם זאת, קבע בית המשפט כי יש לתת לשיקולים אלו משקל מועט אל מול השיקולים לחומרה, לכן קבע כי עונשו של המערער צריך לנטות לעבר הרף העליון של מתחם הענישה.

נוכח כל זאת, גזר בית המשפט על המערער ארבע שנות מאסר בפועל, שנת מאסר על תנאי למשך שלוש שנים מיום שחרורו מהמאסר, שלא יעבור עבירה לפי סעיפים 8 או 9 לחוק איסור מימון טרור וכן חילוט סך של 100,000 דולר, אשר נדון באישום השלישי ונתפס על-ידי רשויות החקירה.

הערעור

4.

כאמור, הערעור נסב על גזר הדין. המערער טוען כי העונש שנגזר עליו הינו חמור יתר על המידה בהתחשב בנסיבות ביצוע העבירות ובנסיבותיו האישיות. לטענת המערער, בית המשפט נתן משקל יתר לחומרת העבירות ולשיקולי הרתעה ולא נתן די משקל ליתר שיקולי הענישה. לטענת המערער, בכך שגה בית המשפט בקביעת מתחם הענישה ההולם בהתאם לחוק העונשין (תיקון מס' 113), התשע"ב-2012. המערער טוען כי בית המשפט קבע את מתחם הענישה ההולם בהתבסס על סוג העבירה ובהסתמך על פסק דינו של בית משפט זה ב-ע"פ 3827/06 פלוני נ' מדינת ישראל (27.3.2007) (להלן: ענין פלוני ) , מבלי לתת משקל לנסיבות ביצוע העבירה ולנסיבותיו האישיות של המערער במקרה זה, אשר שונות מהנסיבות החמורות בענין פלוני , שם העביר הנאשם כספים ממדינות זרות לידי מפקד הזרוע הצבאית של החמאס. המערער טוען כי בית המשפט שגה עת קבע כי המערער העביר לידי החמאס 700,000 ש"ח, שכן חלק מהסכום נתפס עם מעצרו של המערער ובטרם הועבר על-ידו. עוד טוען המערער, כי גם אם מתחם הענישה שקבע בית המשפט הינו הולם, הרי שהעונש שהושת עליו חמור ביותר. המערער טוען כי לא ניתן די משקל לעובדה שעברו הפלילי כולל עבירות שביצע בגיל צעיר, לכך שפעל מתוך מניעים כלכליים ולא אידיאולוגיים ולכך שבזמן אמת לא ידע למה משמשים הכספים שהעביר. כמו כן טוען המערער, כי בית המשפט נתן משקל חסר לנסיבותיו האישיות של המערער, אשר צוינו בפסק דינו.

נוכח האמור מבקש המערער מבית משפט זה להתערב בגזר דינו של בית המשפט המחוזי.

5.

בדיון שהתקיים בפנינו ביום 13.11.2013 חזר ב"כ המערער על הטענה כי ניתן משקל רב מדי לעברו הפלילי של המערער וכן חזר על נסיבותיו המקלות של המערער ועל ההבדלים הקיימים לעמדתו בין ענינו של המערער לענין פלוני . ב"כ המערער אף טען כי הכספים שהעביר המערער נועדו בחלקם לצרכי "קנטינה" ולא למטרות טרור. המדינה טענה בפנינו, כי על-אף שהמערער לא ידע מראש למה ישמשו הכספים שהעביר, הרי שעל בסיס היכרותו עם כורד ידע שישמשו למטרותיו של ארגון החמאס. כמו כן טענה המדינה, שאין להפריד בין הפעילות האזרחית והפעילות הצבאית של הארגון, המזינות זו את זו. על-כן עמדת המדינה הנה כי עונשו של המערער אינו חורג ממתחם הענישה ההולם.

דיון והכרעה

6.

תחילה אחזור ואדגיש כי אין לסטות במסגרת טענות לעונש מכתב האישום המוסכם, לכן אין לשעות לטענות בערעור לפיהן המערער סבר שהכספים נועדו בחלקם לקנטינה. כך או כך העונש אינו חמור.

לענין מתחם הענישה אומר, בלי לקבוע מסמרות, כי הסניגור בערכאה הראשונה, עו"ד קוואסמי, טען כי המתחם הראוי הוא בין ששה חודשים לארבע שנים. הנה כי כן, העונש אותו גזר בית המשפט הוא אמנם בטווח העליון של מתחם הענישה שהציע הסניגור, אך עדין בגדר המתחם המוצע ואין למערער על מה להלין. לטעמי עובדה אחת הנוגעת למערער מקנה למעשיו מימד של חומרה שאינו מצדיק התערבות בעונש שהושת עליו. המערער ביצע את העבירות זמן קצר לאחר ששוחרר ממאסר של 17 שנים. הדבר מלמד, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, על היותו מסוכן לשלום הציבור. לעובדה זו ניתן ובצדק משקל רב המאפיל על כל השיקולים לקולא. המערער לא למד את לקחו ואין מנוס מענישה מרתיעה.

7.

הערעור נדחה.