פסק-דין2 עמודיםנכלל בחיפוש

ע"פ 1391/08 יוסף מחמוד עאזם נ. מדינת ישראל

ניתן ביום

בקצרה

סדר דין פלילי · פסלות שופט לאחר דיון במעצרערעור על החלטת בית משפט השלום שלא לפסול שופטת מלדון בתיק

לא ידוע אם התקציר מבוסס על המסמך המלא. לפני שמסתמכים עליו, קראו את המקור.

בית המשפט העליון דחה ערעור על החלטה שלא לפסול שופטת שדנה בבקשת מעצר של המערער ולאחר מכן בתיק העיקרי. נקבע כי היכרות קודמת עם הנאשם במסגרת דיוני מעצר אינה עילת פסלות כשלעצמה. המבחן הוא אובייקטיבי, ותחושתו הסובייקטיבית של המערער אינה מספיקה.

העובדות

המערער הועמד לדין בגין עבירות נשק וסמים. במסגרת בקשת מעצר שהוגשה נגדו, שוחרר בכפוף לתנאים על ידי השופטת. בדיון בתיק העיקרי ביקש המערער מהשופטת לפסול עצמה בטענה שנחשפה לראיות לכאורה נגדו בדיון המעצר, והבקשה נדחתה.

השאלות המשפטיות

  1. 1.האם היכרות קודמת של שופט עם הנאשם עקב דיון במעצרו מהווה עילה לפסילתו מלישב בדין?

הלכות

  1. 1

    היכרות קודמת של שופט עם הנאשם עקב דיונים מוקדמים במעצרו אינה מהווה כשלעצמה עילה לפסילתו מלישב בדין.

    ״כבר נקבע בפסיקתנו, כי היכרות קודמת של שופט עם הנאשם עקב דיונים מוקדמים במעצרו אינה מהווה כשלעצמה עילה לפסילתו מלישב בדין.״
    לציטוט במסמך ←
  2. 2

    מבחן הפסלות הוא האם מתעורר חשש ממשי לקיומו של משוא פנים, והמבחן הוא אובייקטיבי ולא תחושתו הסובייקטיבית של בעל הדין.

    ״לעניין פסלות הכלל הוא כי יש לבחון האם בנסיבות העניין מתעורר חשש ממשי לקיומו של משוא פנים״
    לציטוט במסמך ←

מילות מפתח

  • משוא פנים
  • חשש ממשי
  • בקשת מעצר
  • היכרות קודמת
  • מבחן אובייקטיבי
  • עד תום ההליכים

התקציר, ההלכות והסיווג נוצרו אוטומטית. לכל הלכה מצורף ציטוט מהמסמך. יש לבדוק את הדברים מול המקור באתר בית המשפט, שהוא הנוסח המחייב.

הטקסט המלא

פרטי ההליך

בבית המשפט העליון

בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

ע"פ

1391/08

בפני:

כבוד הנשיאה ד' ביניש

המערער:

יוסף מחמוד עאזם

נ ג ד

המשיבה:

מדינת ישראל

ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בכפר-סבא

(השופטת

ק' רג'יניאנו

), מיום 7.2.2008, שלא לפסול

עצמו מלדון בתיק פ 1101/07

תאריך הישיבה:

כ"ט באדר א'

התשס"ח (6.3.2008)

בשם המערער:

בעצמו

בשם המשיבה:

עו"ד עמית אופק

פסק-דין

לפניי ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בכפר סבא (השופטת ק' רג'יניאנו ) מיום 7.2.2008 שלא לפסול עצמו מלדון בתיק פ 1101/07.

1.

נגד המערער הוגשו לבית משפט השלום בכפר סבא מספר כתבי אישום, המייחסים לו עבירות של החזקת נשק שלא כדין והחזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית. המשיבה ביקשה, כי בית המשפט יורה על מעצרו של המערער עד תום ההליכים נגדו. בבקשתה טענה המשיבה, כי המערער התחמק בשיטתיות מהליכי השפיטה שהתקיימו נגדו, ולכן קמה עילה למעצרו. הדיון בבקשת המעצר התקיים בפני השופטת רג'יניאנו. בהחלטתה מיום 13.1.2008 הורתה השופטת על שחרורו של המערער בכפוף לתנאים.

ביום 7.2.2008 התקיים דיון בעניינו של המערער בתיק העיקרי בפני השופטת רג'יניאנו. במהלך הדיון ביקש המערער, כי בית המשפט יפסול עצמו מלדון בעניינו. לטענתו, במסגרת הדיון בבקשת המעצר נחשפה השופטת לטענות המשיבה בדבר קיומן של ראיות לכאורה נגדו. לשיטתו, קם חשש ממשי, כי ננעלה דעתה של השופטת לגביו, עד כי המשפט לא ינוהל באופן אובייקטיבי. בית המשפט דחה את בקשת הפסלות. בהחלטה צוין, כי נימוקי הבקשה אינם מעלים כל עילת פסלות. על החלטה זו הוגש הערעור שלפניי.

2.

דין הערעור להידחות. כבר נקבע בפסיקתנו, כי היכרות קודמת של שופט עם הנאשם עקב דיונים מוקדמים במעצרו אינה מהווה כשלעצמה עילה לפסילתו מלישב בדין. למעלה מן הנדרש אציין, כי בעניינו של המערער נסב הדיון במעצר על שאלת אי התייצבותו של המערער לדיון, ולא על נושאי התיק גופו. לעניין פסלות הכלל הוא כי יש לבחון האם בנסיבות העניין מתעורר חשש ממשי לקיומו של משוא פנים (ראו למשל: ע"פ 10860/06 חובב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.2.2007); ע"פ 4389/06 שוקר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 27.6.2006)). מבחן החשש הממשי למשוא פנים הינו מבחן אובייקטיבי. לפיכך, תחושתו הסובייקטיבית של המערער לפיה דעתה של השופטת ננעלה בעקבות הדיון בבקשת המעצר אינה מקימה עילה לפסילתה. אין, אפוא, יסוד לטענה, כי קם חשש ממשי אובייקטיבי כי דעתו של בית המשפט ננעלה.

אשר על כן, הערעור נדחה.

ניתן היום, ט'

באדר ב' התשס"ח (16.3.2008).

ה נ ש י א ה

המסמך מוצג כפי שבית המשפט פרסם אותו; אין באמור ייעוץ משפטי. בקשת הסרה · דיווח על טעות

ציטוטים

מצטט (2 תיקים)

הלכות

  1. 1היכרות קודמת של שופט עם הנאשם עקב דיונים מוקדמים במעצרו אינה מהווה כשלעצמה עילה לפסילתו מלישב בדין.
  2. 2מבחן הפסלות הוא האם מתעורר חשש ממשי לקיומו של משוא פנים, והמבחן הוא אובייקטיבי ולא תחושתו הסובייקטיבית של בעל הדין.