ע"פ 1394/05 אטרש עבד אל רחמאן נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

בחודש מאי 2002, התקשר תושב טול כרם לסוכן משטרתי, והציע לו לרכוש חמישה מנועים אשר פורקו מכלי רכב שנגנבו מבעליהם. את הובלת המנועים ליעדם ביצע המערער. בחודש יוני 2002, נלכד המערער כשהוא מוביל במשאית בה נהג, עשרות חלקי רכב שיש עליהם חשד כי הם גנובים. כדי לצאת מהמלכודת אליה נקלע, פנה המערער לאחר שהסכים למסור לידו חשבונית מזויפת, במטרה לתמוך בטענה כי חלקי הרכב נרכשו כדין. לבסוף, נטען כי בחודש יולי 2002, שב המערער והוביל חמישה מנועים שפורקו מכלי רכב גנובים, והוא מסר אותם לסוכן המשטרתי בנקודת המפגש עליה הוסכם.

המערער הודה בעובדות שיוחסו לו במסגרת הסדר טיעון, מכוחו עתרה המשיבה לגזור לו שנת מאסר, מאסר על-תנאי, קנס וחילוט הרכוש.

בית משפט קמא אימץ הסדר זה, וגזר על המערער 8 חודשי מאסר, 12 חודשי מאסר על-תנאי, וקנס בסך 5,000 ₪.

הערעור מופנה כנגד העונש, ובין היתר, נטען כי המערער לא ידע כלל על כך שמדובר ברכוש גנוב, והוסיף שבגדרו של הסכם הטיעון, היה רשאי להוכיח גרסה זו, תוך הפנייה לראיות.

בטענות אלו אין ממש, ודי להפנות לסעיף 3 שבאישום הראשון, ולסעיף 5 שבאישום השני, כדי ללמוד שהמערער ידע שמקורו של הרכוש אינו כשר. יתרה מכך, עיון בפרוטוקול הדיון (עמ' 5) מלמד, כי מכוח הסדר הטיעון היה המערער רשאי לטעון כפי הבנתו אך ורק ביחס לעונש, ולא לסעיפי ההרשעה.

טענה אחרת אותה העלה המערער היתה שהוא הודה בבית משפט קמא מחמת מה שהוגדר כ"חוסר ברירה, בעל כורחו, ומחוסר אמצעים כלכליים, נפשיים ובריאותיים" (סעיף 9 לנימוקי הערעור). טענה זו אף היא מוזרה בעינינו, הואיל ובא-כוחו דהיום של המערער, שימש כסנגורו גם בבית המשפט המחוזי, ואנו תוהים אם אכן אלו היו מניעיו של המערער להודאה, כיצד נתן הסנגור המלומד את ידו לכך.

בנימוקי הערעור הועלו טענות נוספות שאיננו רואים מקום להרחיב בהן, באשר העונש שנגזר על המערער, לא זו בלבד שאינו חורג מהסדר הטיעון, אלא שהוא מאוזן ומתחייב מן העבירות בהן הורשע.

הערעור נדחה.

המערער יתייצב לשאת בעונשו במזכירות הפלילית של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, ביום י' בתמוז תשס"ה (17.7.05), עד לשעה 11.00, ובלבד שהערבויות שניתנו תעמודנה בתוקפן עד להתייצבותו.