ע"פ 1399/05 יוסף יוני נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

על רקע סכסוך שנתגלע בין המערערים למתלונן, הם דרשו ממנו סכום של 1,000 ש"ח, ומשסירב לשלמו תקפו אותו, גרמו לו לשבר באפו, ומערער 1, סטקיל סטקילוב, אף דקר אותו עם סכין ברגלו. ביחס למערער זה נטען עוד, כי הוא הוציא ונטל מרכבו של המתלונן, שלא כדין, רדיו-דיסק שהיה מותקן בו.

המערערים הודו בכל אלה, ובעקבות כך הורשעו בעבירות של דרישת נכס באיומים וחבלה חמורה. כמו כן הורשע מערער 1 בעבירת גניבה. בהמשך, גזר בית המשפט המחוזי למערער 1 שלושים חודשי מאסר, וכן הורה על הפעלתם של שני מאסרים מותנים, האחד בן 3 חודשים והאחר בן 10 חודשים, חלקם במצטבר וחלקם בחופף, כך שהתוצאה הסופית היתה שמערער 1 נכלא ל-36 חודשים. באשר למערער 2, יוסף יוני, בית משפט קמא גזר לו 24 חודשי מאסר. לשני מערערים נגזרו גם 12 חודשי מאסר על-תנאי, וכל אחד מהם חויב לפצות את המתלונן בסכום של 5,000 ש"ח.

הערעור מופנה כנגד העונש.

נקדים ונאמר, כי נפלה שגגה בגזר דינו של בית משפט קמא, הואיל והוא ייחס למערערים דרישה מהמתלונן לשלם להם סכום של 10,000 ש"ח, בעוד שבפועל הדרישה היתה ל-1000 ש"ח בלבד. ברם, גם לנוכח שגגה זו לא מצאנו כי הוכחה עילה להתערבותנו בעונש. לא נעלמה מעינינו טענתו של מערער 1 באשר לרקע לתקיפת המתלונן, כפי שלא נעלמה מעינינו העובדה שמערער 1 החל בתהליך של שיקום. אולם לכל אלה היה ער גם בית המשפט המחוזי, שלנגד עיניו ניצבו גם שתיים ממטרות הענישה – לגמול למערערים על מעשיהם החמורים, ולשגר מסר מרתיע לרבים, במיוחד בימים אלה בהם פשה נגע האלימות בחברה הישראלית. להשקפתנו, הערכאה הראשונה איזנה נכון בין כל השיקולים עליהם היתה מצווה לתת את דעתה, ומכאן מסקנתנו כי דינו של הערעור להדחות, וכך אנו עושים.