ע"פ 1405/16 מדינת ישראל נ. אסחאק טורשאן

1.

לפניי בקשה למעצרו של המשיב, עד לתום הליכי הערעור שהוגש על-ידי המבקשת, לפי סעיפים 21 ו-22(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ).

רקע והליכים קודמים

2.

המשיב הורשע, על יסוד הודאתו במסגרת הסדר טיעון, בביצוע העבירות שלהלן: סחיטה בכוח, לפי סעיף 427(א) סיפא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); וקשירת קשר לסחיטה באיומים, לפי סעיפים 499 ו-428 סיפא לחוק העונשין.

מעובדות כתב האישום המתוקן עולה, כי המשיב ונאשם נוסף בכתב האישום, גיל כלפון (להלן: כלפון ; להלן ביחד: הנאשמים )

קשרו קשר לסחוט באיומים את בעליהם של שני מועדוני " איירסופט " ( Airsoft ), באשדוד ובקיסריה, מועדונים אשר בהם נערכים משחקים המדמים לחימה בין פרטים או קבוצות, תוך שימוש בכלים הנחזים לכלי נשק (להלן: כלי איירסופט ). במסגרת הקשר, כך נטען, פנה כלפון אל שני בעליו של מועדון איירסופט באשדוד, שהינם בני זוג (להלן: המתלונן ו- המתלוננת בנפרד; להלן ביחד:

המתלוננים ) , והזמין מהם 20 כלי איירסופט. בגין עסקה זו, שילם כלפון למתלוננים סך של 60,000 ₪, אותם קיבל מן המשיב. בשל קשיים כלכליים אליהם נקלע עסקם של המתלוננים, לא עלה בידיהם לספק את כלי האיירסופט לכלפון. עקב כך, החל כלפון, בידיעתו של המשיב, לאיים על המתלוננים שיעמדו בהבטחתם. לאחר זאת, נודע לכלפון כי ברשותו של רון אלמליח (להלן: אלמליח ), בעלים של מועדון איירסופט בקיסריה, כלי איירסופט כדוגמת אלו שהזמין מן המתלוננים. יצויין, כי מועדון האיירסופט של אלמליח, מספק כלי איירסופט למועדונים בלבד (ואינו מספק כלים אלו ללקוחות פרטיים). על רקע זה, קשרו הנאשמים קשר שתכליתו לגרום למתלוננים לרכוש מאלמליח את כלי האיירסופט, ולהעביר את הכלים שרכשו לידיהם של הנאשמים. במסגרת הקשר, ביום 6.7.2014, הונו הנאשמים את בני הזוג וגרמו להם, בתואנות שונות, להגיע במקביל לשני מקומות שונים. המתלונן הובא אל מוסך בכפר בית אולא שבשטחי הרשות הפלשטינית, בו המתין לו המשיב; ואילו המתלוננת נסעה עם אדם אחר אל מועדון האיירסופט של אלמליח, שבעיר קיסריה. בשלב זה, החלו הנאשמים לאיים על המתלוננים, כי ירכשו את כלי האיירסופט מאלמליח, תוך שהמשיב מאיים בכוח על המתלונן לעשות כאמור. לאחר השמעת איומים רבים, נעתרו המתלוננים, וחתמו על מסמכי הרכישה של כלי האיירסופט עם אלמליח.

3.

בבואו לקבוע את מתחם העונש ההולם את חומרת מעשיהם של שני הנאשמים, עמד בית משפט קמא על הערכים המוגנים שנפגעו מעצם ביצוע מעשים אלו, ובכלל זאת הצורך לשמור על ביטחון האדם, גופו, כבודו ורכושו; לצד חשיבות ההגנה על שלטון החוק. על רקע זה, ובשים לב למדיניות הענישה הנוהגת בעבירות דומות, קבע בית משפט קמא כי מתחם הענישה עבור שני הנאשמים נע בין 6 חודשי מאסר שיכול וירוצו על דרך של עבודות שירות, לבין 24 חודשי מאסר בפועל. בקובעו כאמור, נתן בית משפט קמא את דעתו לעובדה כי מדובר באירוע יזום, מתוכנן, ומתוחכם מצד הנאשמים, אשר הביא, בסופו של יום, לתוצאה שהללו ציפו להשיג. עוד יש ליתן את הדעת, כך נקבע, לעובדה כי המתלונן נלקח למקום הנמצא באזור יהודה ושומרון, דבר אשר מוסיף לאימה והפחד, בהם הוא היה נתון. כמו-כן, בית משפט קמא הדגיש כי בשונה מעבירות הנוגעות לתשלום " דמי חסות " (" פרוטקשן ") , הרי שבמקרה דנן קיבלו המתלוננים סכום כסף לא מבוטל מהנאשמים, בתמורה לסחורה אותה לא סיפקו. לצורך קביעת עונשו של המשיב בתוך המתחם, זקף בית משפט קמא לזכותו את הודאתו במעשים; ואת נסיבותיו האישיות והמשפחתיות הקשות. לחומרת העונש, נשקל עברו הפלילי המכביד של המשיב, הכולל הרשעות בעבירות של כניסה לישראל שלא כחוק, תקיפת שוטר במילוי תפקידו, שימוש במסמך מזויף, גניבת רכב ועוד. על יסוד מכלול השיקולים הללו, דן בית משפט קמא את המשיב ל-6 חודשי מאסר לריצוי בפועל (אשר ירוצו במצטבר לעונש בן 3 חודשי מאסר שהושת עליו בתיק אחר). בית משפט קמא העיר, בהקשר זה, כי " על פי החישוב של בית המשפט, נראה לכאורה שעונש זה נבלע בתקופת המעצר בה היה [המשיב] נתון בקשר לתיק זה ". עוד הושתו על המשיב 6 חודשי מאסר על תנאי, לבל יעבור, במשך 3 שנים מיום שחרורו ממאסר, את העבירות שבהן הורשע.

יצויין, כי על כלפון גזר בית משפט קמא 6 חודשי מאסר שיכול וירוצו על דרך של עבודות שירות, בניכוי ימי מעצרו; ועונש של 6 חודשי מאסר על תנאי.

עם מתן גזר דינו של בית משפט קמא, ביום 18.2.2016, אמור היה המשיב להשתחרר ממעצרו, בהתאם לאמור לעיל. ואולם, בית משפט קמא נעתר לבקשת המבקשת, והאריך את מעצרו של המשיב ב-72 שעות, לצורך הגשת ערעור בפני בית משפט זה.

הבקשה למעצר עד לתום הליכי הערעור

4.

ביום 21.2.2016, הגישה המבקשת ערעור על קולת עונשו של המשיב. בד בבד עם הגשת הערעור, הגישה המבקשת בקשה למעצרו של המשיב, עד לתום הליכי הערעור, לפי סעיפים 21 ו-22 לחוק המעצרים. בבקשתה זו, טענה המבקשת כי סיכויי ערעורה על קולת עונשו של המשיב הינם גבוהים, וקיים סיכוי ממשי כי שחרורו של המשיב, בשלב זה, יאפשר לו למלט עצמו מאימת הדין. נטען, כי המשיב הינו תושב הרשות הפלשתינית; וכי בעבר עלה בידו " להתחמק ", במשך שלוש שנים, מריצוי עונש מאסר קודם שהוטל עליו. המבקשת הוסיפה וטענה, כי מתקיימת במשיב עילת מעצר גם בשל מסוכנותו. זאת שכן, כך נטען, בעבירות של סחיטה, כדוגמת העבירה שבה הורשע המשיב, גלומה מסוכנות יתרה. משכך, לטענת המבקשת, אין עבירות אלו מאפשרות, על דרך הכלל, שחרור לחלופת מעצר. ביתר שאת אמורים הדברים, כך טענה המבקשת, לנוכח התכנון המוקדם והתחכום שאפיינו את מעשיו של המשיב.

תגובת המשיב

5.

במענה לטענותיה של המבקשת, סבור המשיב כי אין מקום להורות על מעצרו, עד לתום הליכי הערעור בעניינו. נטען, כי סיכויי ערעורה של המבקשת אינם גבוהים, וזאת מן הטעם שעונשו של המשיב אינו מקל עמו כלל ועיקר. לשיטתו של המשיב, המקרה דנן נמנה, מבחינת חומרתו, על " הרף התחתון " של מעשים דומים לו; וממילא, בדין שמשו נסיבותיו האישיות והמשפחתיות הקשות של המשיב, כשיקולים כבדי משקל לקולא, כפי שקבע בית משפט קמא.

בדיון שנערך בפניי, ביום 21.2.2016, הוסיף בא-כוחו של המשיב, עו"ד שאול אטיאס, כי ספק אם נתונה הסמכות לבית משפט זה להאריך, בנסיבות העניין, את מעצרו של המשיב. נטען, כי סעיף 22 לחוק המעצרים אינו מאפשר להאריך את מעצרו של מי שהורשע בדין, והוגש ערעור על קולת עונשו, מעבר לתקופה בת 72 שעות. משכך, סבור עו"ד אטיאס כי יש להורות על שחרורו המיידי של המשיב, בתום 72 שעות מאז מתן גזר דינו של בית משפט קמא.

דיון והכרעה

6.

לאחר שבחנתי את הבקשה שלפניי על נספחיה, והאזנתי בקשב רב לטיעוני הצדדים בדיון שנערך לפניי, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל, כפי שיפורט להלן.

7.

ראשית לכל, יש להסיר מעל הדרך את המכשלה שהציב עו"ד אטיאס, בנוגע לסמכות להאריך, את מעצרו של המשיב, עד לתום הליכי הערעור. אקדים תוצאה להנמקה ואומר, כי אינני מקבל טענה זו, שכן אין לה כל אחיזה בלשונו של חוק המעצרים. על-פי סעיף 22 לחוק המעצרים:

"(א) ניתן פסק דין מרשיע נגד נאשם שהוחזק במעצר עד תום ההליכים ולא הוטל עליו עונש מאסר בפועל, והתובע הודיע כי בכוונתו לערער על קולת העונש ולבקש מאסר בפועל, רשאי בית המשפט שהרשיע את הנאשם לשחררו בערובה או, אם שוכנע שיש חשש שיימלט, לצוות על מעצרו לתקופה שלא תעלה על 72 שעות לצורך הגשת הודעת ערעור .

(ב) הוגשה הודעת ערעור על פסק דין על ידי תובע, רשאי בית המשפט שלערעור לצוות על מעצרו של הנאשם בהתאם להוראות סעיף 21 ."

סעיף זה מסדיר את סוגיית מעצרו של נאשם שהורשע בדין, אך לא הוטל עליו עונש מאסר לריצוי בפועל, והמדינה מעוניינת להגיש ערעור על קולת עונשו. על-פי הסעיף, רשאי בית משפט קמא להורות על הארכת מעצרו של המורשע ב-72 שעות נוספות בלבד, וזאת על מנת לאפשר למדינה להגיש את ערעורה בפני ערכאת הערעור. ואולם, ס"ק (ב) מוסיף וקובע כי משהוגשה הודעת הערעור על-ידי המדינה, רשאית ערכאת הערעור להאריך את מעצרו של הנאשם " בהתאם להוראות סעיף 21 ", קרי עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים בפני ערכאת הערעור (על-פי אמות המידה הרגילות הדרושות לשם הארכת מעצר עד לתום ההליכים המשפטיים). בשל כך, אין לקבל את טענתו של המשיב, כי בית משפט זה נעדר סמכות להאריך את מעצרו, עד לתום הליכי הערעור. כאמור, אין לטענה זו אחיזה בלשונו של סעיף 22(ב) לחוק המעצרים, באשר אין סעיף זה קובע תנאים חריגים כלשהם, המונעים את הארכת מעצרו של המשיב, עד לתום הליכי הערעור, זולת לתנאים הרגילים הקבועים בסעיף 21 לחוק המעצרים.

אוסיף עוד, כי גם בסעיף 63 לחוק המעצרים אין כדי לסייע למשיב. סעיף זה קובע, כי:

" זוכה נאשם, בוטל האישום או הופסקו הליכי המשפט, ישוחרר מיד ממעצרו, אם הוא עצור; ואם שוחרר בערובה, יופטרו הוא וערביו מערבותם ויוחזר הערבון הכספי, הכל לפי הענין; ואולם, אם הודיעה התביעה כי בדעתה להגיש ערעור, רשאי בית המשפט לשחררו בערובה מטעמים שיירשמו, או להורות על מעצרו לתקופה שלא תעלה על 72 שעות לשם הגשת הודעת הערעור".

על-פי סעיף זה, כאשר נאשם זוכה מהמיוחס לו, רשאית הערכאה המזכה להאריך את מעצרו, למרות זיכויו, ב-72 שעות, לשם הגשת ערעור מטעם המדינה על הכרעת הדין. ואולם, סעיף זה אינו מחריג את תחולתו של סעיף 22(ב) האמור, המאפשר לערכאת הערעור להאריך את מעצרו של נאשם שהורשע בדין, עד לתום הליכי הערעור, לאחר שהוגשה הודעת הערעור. מכל מקום, המשיב בענייננו לא זוכה, ומכאן שבין כה וכה אין תחולה לסעיף 63 לחוק המעצרים.

8.

לגופו של עניין, שוכנעתי כי יש ממש בטענתה של המבקשת בדבר החשש מפני הימלטותו של המשיב מאימת הדין. המשיב הינו תושב הרשות הפלשתינית, ובכך יש כדי להקשות על איתורו, לאחר שישוב למקום מגוריו. מסקנה זו מתחזקת, לנוכח העובדה כי המשיב פעל בעבר כדי לחמוק מריצוי עונש מאסר קודם שהוטל עליו. בכך לימד המשיב על עצמו, כי אין ליתן בו כל אמון. משאלה הם פני הדברים, דעתי היא כי שחרורו של המשיב ממעצר, בשלב זה, עלול לסכל את מטרת ערעורה של המבקשת.

עוד ראוי להדגיש, כי אין ממש בטענה (שגם לא נטענה מפי המשיב), לפיה יש להקיש מן העובדה שעל כלפון נגזרו 6 חודשי מאסר, אשר יכול וירוצו בדרך של עבודות שירות (ככל שיימצא מתאים לריצוי עונשו בדרך זו), לעניין סיכויי ערעורה של המבקשת. בית משפט קמא עמד בפירוט על הטעמים שהצדיקו, לשיטתו, הקלה מסויימת בעונשו של כלפון, בהשוואה לעונשו של המשיב. בין היתר, זקף בית משפט קמא לזכותו של כלפון, את עברו הפלילי ה" מינורי " וה" ישן "; ואת ההערכה החיובית של שירות המבחן בדבר סיכויי שיקומו. טעמיו אלו של בית משפט קמא, לפער בין עונשיהם של השניים, נראים סבירים בנסיבות העניין.

9.

אשר על כן, דין הבקשה להתקבל, והנני מורה על מעצרו של המשיב, עד לתום הליכי הערעור בעניינו.

עם זאת, מן הראוי, כי ערעורה של המבקשת יישמע בטווח הזמן הקרוב. לפיכך, המזכירות מתבקשת לקבוע את הדיון בערעור, עד ליום 30.3.2016.