ע"פ 141/07 פלוני נ. מדינת ישראל

בית המשפט המחוזי בירושלים הרשיע את המערער בעבירות אינוס ומעשה מגונה, עבירות לפי סעיפים 345(א)(1) ו-348(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בהמשך, גזר בית המשפט את דינו של המערער ל-18 חודשי מאסר, 12 חודשים מאסר על-תנאי, והוא חויב לפצות את המתלוננת בסכום של 20,000 ש"ח. המערער, שהתקשה להשלים עם הרשעתו, הגיש ערעור לבית משפט זה אליו צירף בקשה לדחיית ביצועו של העונש. נטען, כי סיכויי הערעור, אף שמדובר בהכרעה המתבססת על ממצאים של עובדה ומהימנות, הינם טובים, וכן הופניתי למצבו הרפואי של המערער ולקשיים שיהיו כרוכים במאסר ממש.

הכרעת דינו של בית משפט קמא התבססה על האמון שניתן בעדותה של המתלוננת, לאחר שנמצא לה חיזוק בדברים שנרשמו מפיהם של אמה, החבר שלה, והפסיכולוג שטיפל בה. ערעור על הרשעה מסוג זה מעורר מטבעו קשים לא מעטים, הואיל והמשוכה מעליה נדרש המערער לדלג היא לעיתים בלתי עבירה. לפיכך, ונוכח חומרת העבירה הייתי נוטה לדחות את הבקשה. אולם, תקופת המאסר שהושתה על המערער אינה ממושכת, וחוששני שעד אשר יישמע הערעור לגופו, עלולים לחלוף חודשים לא מעטים ובדרך זו תסוכל מטרת הערעור. עובדה זו, בנוסף לכך שהמערער היה משוחרר במהלך משפטו, ולא נרשמו לחובתו עד כה הרשעות קודמות, הובילוני להחלטה לקבל את הבקשה, ולפיכך, אני מורה על עיכוב ביצועו של עונש המאסר בלבד, עד למתן פסק הדין בערעור.

בפי בא-כוחו המלומד של המערער היו בקשות נוספות - המצאת מסמכים רפואיים והגשתם כראיות נוספות בערעור. בבקשות אלו לא ראיתי מקום לעסוק, והן תובאנה להכרעתו של המותב שייקבע לשמיעת הערעור.