ע"פ 142/97 מיכאלוב יורי נ. מדינת ישראל

בית המשפט המחוזי

בבאר-שבע מיום 14.11.96 בת"פ 128/95

שניתן על ידי כבוד השופטת ר' אבידע

תאריך הישיבה:

י' בתמוז התשנ"ז ( 15.07.97 )

בשם

המערער : עו"ד י' לילוף

בשם

המשיב ה: עו"ד אורי כרמל

שרות המבחן: גב' א' פרויד

פ ס ק - ד י ן

המערער הורשע בעבירה של התעללות בקטין. נגזרו עליו עשרים ושמונה חודשי מאסר בפועל ושנים עשר חודשי מאסר על תנאי. מלכתחילה כוון הערעור גם כנגד ההרשעה בדין, אך בפתח הדיון לפנינו הודיע הסניגור המלומד, עו"ד לילוף, כי המערער חוזר בו מהשגותיו על צדקת הרשעתו ומגביל את הערעור לעניין חומרת העונש בלבד.

אנו סבורים כי העונש שהושת על המערער אינו חמור במידה שתצדיק את התערבותנו. המדובר במסכת של מעשי תקיפה שביצע המערער כלפי בנה הקטין של רעיתו. בזמן המעשים היה הילד כבן 7-6. נראה שהילד לא היה ממושמע, והמערער נהג להעניש אותו על התנהגותו באמצעים פסולים: הצליף בו בחגורה, היכה אותו בידיו ובעזרת חפצים שונים ובמקרה אחד ניפץ על ראשו נורה. יום אחד נמלט הילד מן הבית ועוברי אורח, שנתקלו בו כשהוא ישן על ספסל בגן ציבורי, הביאוהו למשטרה. בדרך זו נחשפה הפרשה. הילד נפגע כתוצאה מהתנהגותו של המערער וכן גם מהתנהגות אימו (רעיית המערער), שגם היא נמצאה אשמה בהתעללות בבנה. הילד שסירב לחזור למחיצת אימו ובעלה סודר במוסד חינוכי. לאחרונה החל מקיים קשרים עם אימו, אך עם המערער הוא מסרב לקיים קשר. הרי זה עוד אחד מאותם מקרים קשים ומעציבים שבהם מאבדים הורים ובוגרים את חוש הביקורת ביחס למותר ולאסור ביחסם אל קטינים הנתונים לפיקוחם, פוגעים בקטינים ובעקיפין גם במסגרת המשפחתית. העונשים המושתים על מעשים כאלה מכוונים, בראש ובראשונה, להרתעת הרבים. והעונש שהושת על המערער בוודאי עולה בקנה אחד עם התכלית ההרתעתית.

על-פי האמור בגזר הדין נמנה מאסרו של המערער מיום 14.10.95. בעוד ערעורו תלוי ועומד הובא בפני ועדת השחרורים. הוועדה החליטה שלא לשחרר את המערער ברישיון בתום שני שלישים מתקופת מאסרו. עתה, משחזר בו מן הערעור על ההרשעה, הצהיר המערער בפנינו כי הוא מכיר בחומרת מעשיו ומצטער עליהם. לנוכח הצהרה זו לא היינו רואים מניעה שעם סיום הדיון בעניינו יובא המערער פעם נוספת בפני ועדת השחרורים על מנת שתשוב ותשקול אם הוא ראוי לשחרור מוקדם.

בעונש לא ראינו מקום להתערב ואנו מחליטים לדחות את הערעור.