ע"פ 1431/04 חאלד אגבריה נ. פרקליטות המדינה

השופט י' עדיאל:

המערער הורשע, במסגרת הסדר טיעון, בעבירות של סיוע לניסיון לרצח, לפי סעיפים 305 ו-31 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, והסעת שוהה בלתי חוקי, עבירה לפי סעיף 12א(ג) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952, על-פי העובדות הבאות: ביום 30 במרץ 2003 פגש המערער, לאחר תיאום מוקדם, באדם שלאחר מכן הוברר כי ביקש לבצע פיגוע התאבדות בישראל (להלן - המחבל) והסיע אותו, על-פי בקשתו, לנתניה. המערער ידע עוד לפני ההסעה, בעקבות שיחה עם אחד שהציג עצמו כאחיו של המחבל, שלמחבל אין אישור כניסה לישראל, וחרף זאת הסכים המערער לבצע את ההסעה. במהלך הנסיעה התעורר חשדו של המערער, בעקבות התנהגותו של המחבל, כי מדובר במחבל. חרף זאת המשיך המערער בנסיעה, והביא את המחבל לנתניה. סמוך לאחר שירד מהמכונית, פוצץ עצמו המחבל וגרם לפציעתם של 66 אנשים מתוכם 4 שנפצעו פצעים קשים.

על-פי הסדר טיעון שהושג בין הצדדים, לאחר שמיעת חלק מהראיות, הוסכם שהמערער יודה באישומים, המדינה תעתור לעונש מאסר שלא יעלה על 12 שנים, והסנגור לא יהיה מוגבל בטיעוניו לעונש.

בית המשפט המחוזי גזר על המערער עונש של 12 שנות מאסר, מתוכן 10 שנות מאסר בפועל והיתרה על תנאי, והתנאי הוא שהמערער לא יעבור תוך 3 שנים מיום שחרורו מהמאסר עבירה על חוק הכניסה לישראל.

בפנינו טען הסנגור כי בית המשפט המחוזי טעה בכך שגזר על המערער עונש העולה על העונש המירבי שניתן לגזור עליו בגין עבירה של סיוע לניסיון רצח, אשר עומד על 10 שנים בלבד. לטענתו, לא היה מקום לגזור על המערער, בנוסף על עונש זה, עונש נוסף בגין הסעת שוהה בלתי חוקי, שכן מדובר במעשה אחד. עוד טען בא-כוח המערער שבהטילו את העונש המירבי, התעלם בית המשפט קמא מהנסיבות לקולה שנפרשו בפניו על ידי הסנגוריה, בכלל זה החרטה שהביע המערער, הודייתו באשמה והקיצור שנגרם עקב כך בהליכי המשפט.

באת-כוח המדינה הסבירה בטיעונה שכאשר הגישה הפרקליטות את כתב האישום, סברה שניתן לגזור על המערער במקרה זה יותר מעונש אחד שכן מדובר במעשים שונים. עם זאת, בהיותה מודעת לקושי הכרוך בעמדה זו, הודיעה באת-כוח המדינה כי לא תתנגד להעמדת העונש שייגזר על המערער על 10 שנות מאסר בפועל, ללא הטלת מאסר על תנאי.

כפי שציין בית המשפט המחוזי בגזר דינו, קשה להפריז בחומרת המעשה שהמערער עשה. הוא הסיע אדם מתחומי הרשות הפלשתינית לישראל, כאשר ידע עוד לפני ההסעה כי מדובר באדם שאין לו היתר כניסה לישראל. במהלך הנסיעה התגלו למערער, כלשונו של בית המשפט המחוזי, "תמרורי אזהרה" רבים, שיצרו תמונה חד משמעית כי מדובר במחבל הנמצא בדרכו לביצוע פיגוע. המערער היה ער לאותם "תמרורי אזהרה" והוא אכן חשד כי מדובר במחבל. חרף זאת המשיך המערער בנסיעה ולא עשה דבר כדי למנוע את הסיכון, אם בהפסקת הנסיעה ואם על ידי מתן התרעה לרשויות.

בסופו של דבר התברר שאמנם מדובר במחבל אשר ביצע פיגוע התאבדות שהביא לתוצאות קשות ביותר, ועלול היה להביא לתוצאות קשות עוד יותר.

עם זאת, מקובלת עלינו טענת הסנגור, שהואיל ומדובר במעשה אחד, לאור הוראת סעיף 186 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, לא ניתן היה לגזור על המערער בגין שתי העבירות בהן הורשע, יותר מעונש אחד. הואיל וכך, העונש המירבי שניתן היה לגזור על המערער עמד על 10 שנות מאסר בלבד. בשל שיקול זה החלטנו להקל, במידת מה, בעונשו של המערער ולהעמידו, במקום עונש המאסר שנגזר עליו על-ידי בית המשפט המחוזי, על 10 שנות מאסר, מתוכן 9 שנות מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי. התנאי הוא שהמערער לא יעבור בתוך 3 שנים מיום שחרורו מהמאסר עבירה בה הורשע וכן כל עבירה לפי חוק הכניסה לישראל. צו האיסור על השימוש במכונית שהוטל על-ידי בית המשפט המחוזי יעמוד על כנו.