ע"פ 1448/05 איגור קלמנטייב נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

בית המשפט המחוזי בתל-אביב הרשיע את המערער, יליד שנת 1976, בעבירות הריגה ושיבוש מהלכי משפט לפי סעיפים 298 ו-244 לחוק העונשין, תשל"ז-1977. בעקבות כך, גזר בית המשפט למערער 17 שנות מאסר, והוא חויב לשלם פיצוי בסכום של 100,00 ש"ח להוריו של קורבנו ולבת-זוגו.

הרשעתו של המערער התבססה על הודאתו בעובדותיו של כתב האישום המתוקן, אשר תמציתן היא שבין המערער ושותפו לעסקי הובלות, ודיסלב גרס (להלן: המנוח) נתגלעה מחלוקת כספית, ובעקבות כך החליט המערער לדקור את שותפו. הוא עזב את ביתו ביום 17.6.03 בשעת לילה מאוחרת כשהוא מצויד בסכין, והגיע לביתו של המנוח. הוא הזמין את האחרון להילוות אליו לשיחה, ובעודם מתהלכים באחד מרחובותיה של העיר רמת-גן, שלף המערער את הסכין ודקר את המנוח בגבו, במותנו, בצווארו ובכתפו. המערער הסתלק מהמקום תוך שהוא מותיר את המנוח מוטל מתבוסס בדמו, ולאחר זאת הסיע את אחד מחבריו אל הזירה, ושב והסתלק לדרכו. אותו חבר הזעיק עזרה רפואית, אולם המנוח נפטר בשעות הבוקר בבית החולים, עקב אובדן דם רב. המשיבה טענה עוד, כי המערער הסתיר את הסכין ואחר-כך נמלט לדירת מחבוא בראשון לציון, שם נלכד בסוף חודש יוני 2003.

הערעור מופנה כנגד העונש.

במהלך טיעונו בפנינו תיאר בא-כוחו המלומד של המערער, עו"ד א' פלדמן, את מסכת חייו הקשה של שולחו אשר החלה כבר בילדותו, ולמעשה נמשכת עד לימינו אלה. אולם, אנו מתקשים למצוא זיקה בין קשייו של המערער לעובדה שהוא תקף ודקר, לאחר מחשבה ותכנון, אדם שהיה שותפו ובגין מחלוקת כספית אשר מותר להניח כי רבות כמותה. זוהי התנהגות שאין חמורה ממנה, וכנגדה בטלה בששים העובדה כי אורחותיו של המערער היו עד כה נורמטיביות, שהרי במעשה אחד הוא חשף לעיני כל עד כמה סף הגירוי שלו נמוך, ועד כמה חמורה היא הסכנה הנשקפת ממנו לציבור. נקיטתה של אלימות ליישובן של מחלוקות בכלל, ואלימות כה קיצונית בפרט, חייבה תגובה עונשית קשה וכואבת. למרבה הדאבה, ערעור זה הוא ראיה נוספת לנגע האלימות שפשה בחברה הישראלית ולזילות הגוברת בערך של קדושת החיים. אם מעשים מסוג זה היו בעבר נחלתם של עבריינים, הרי עתה חוטאים בהם רבים, וגם חלקם של בני הנוער לא נפקד מהם. תופעה קשה זו גרמה ומוסיפה לגרום לאובדן חיי אדם ולפציעתם של רבים, ואת המגפה הזו צריך להדביר גם בדרך של התווייתה של מדיניות ענישה מחמירה. מנקודת השקפה זו, אין בעונש שנגזר למערער חריגה המצדיקה את התערבותנו, אדרבא, הוא מתחייב מנסיבות האירוע ומהצורך להרתיע את הרבים, ואם בדרך זו נמנע אובדן חייו ולו של אדם אחד, נאמר דיינו.

הערעור נדחה.