ע"פ 1466/08 ג'עפר מחמוד עביאת נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

1.

לבית המשפט המחוזי בירושלים הוגש כתב אישום בו יוחסו למערער מספר עבירות – ניסיון לרצח, כניסה לישראל ושהייה בה שלא כדין וחברות בארגון טרור. נטען, כי במועד כלשהו לפני שנת 2001 התגייס המערער לכח 17 של הפת"ח, שהנו ארגון טרור, ומאז ועד למעצרו הוא קיבל ממנו שכר. עוד נטען, כי בחודש יולי פנה נעמאן סלאמה (להלן: סלאמה) למערער, והציע לו לבצע עמו עבודות בנייה בדירתו של יהושע שמואלי (להלן: המתלונן) בשכונת גילה בירושלים. בתאריך 19.7.01, ובתגובה לפעילות צה"ל בשטחים, גמרו המערער וסלאמה אומר לרצוח יהודי, והפור נפל על המתלונן. שעה שזה הגיע לדירה, אחז בו סלאמה מאחור וגרר אותו לחדר האמבטיה, שם הוציא המערער מיכל גז מדמיע וריסס את פניו. כתוצאה מכך נפל המערער על הרצפה כאשר הכרתו מעורפלת, ואז החל סלאמה הולם בראשו עם פטיש בעוד שהמערער בועט בו, תוך שהם מתכוונים לגרום למותו. לבסוף, הסתלקו המערער וסאלמה מהדירה כאשר הם מותירים מאחור את המתלונן פצוע ומדמם, ובבית חולים אליו הובהל אובחנו חבלות בראשו.

2.

בתאריך ט' באדר התשס"ז (27.2.2007) הורשע סלאמה, על פי הודאתו, בעבירה של ניסיון לרצח, ועל כך הוא נדון ל-16 שנות מאסר. מאידך, הכחיש המערער מכל וכל את הטענה לפיה חבר לסלאמה לביצועה של אותה עבירה. יתירה מכך, המערער הכחיש כי ביקר אי-פעם בדירת המתלונן או שהועסק שם. לפיכך, נקרא סלאמה, שכאמור הודה בחקירתו במשטרה במעורבותו-שלו ושל המערער בניסיון הרצח, להעיד מטעם המשיבה, אולם בשלב זה היתה בפיו גרסה שונה, לאמור, אף שהמערער היה עמו בדירת המתלונן, הוא לא נטל חלק בתקיפה, ואת זו הוא ביצע בעצמו ללא סיוע של אחר. בית המשפט המחוזי לא נתן אמון בגרסתו המאוחרת של סלאמה, והעדיף על פניה את דבריו בחקירתו במשטרה. בית המשפט נהג כך הואיל ולגרסתו המפלילה של סלאמה נמצאו ראיות חיזוק חיצוניות, ובכך ארחיב בהמשך. בעקבות כך הורשע המערער בכל העבירות שיוחסו לו, והוא נדון לשבע עשרה שנות מאסר ושנתיים מאסר על-תנאי.

3.

הערעור שבפנינו מופנה נגד ההרשעה בעבירה של ניסיון לרצח, ולחלופין, נגד העונש. באשר להכרעת הדין, נטען כי גם אם נדחתה גרסתו של המערער לפיה לא היה כלל בזירת העבירה, לא ניתן להרשיעו הואיל ועל פי גרסתו של סלאמה בבית המשפט הוא לא נטל חלק בתקיפת המתלונן. באשר לעונש, נטען כי הוא סוטה מרמת הענישה הנוהגת, ולא קוים בו האיזון המתחייב בינו לבין עונשו של סלאמה.

נקדים ונאמר שלא מצאנו כי הוכחה בפנינו עילה לשנות מפסק-דינו של בית המשפט המחוזי, ולהלן נביא את הנמקתנו.

4.

בתאריך 25.10.06 נרשמה מפיו של סלאמה ההודעה ת/7, ובה מסר כלהלן: " אני הגעתי לבית של [המתלונן] עם עוד בחור ששמו ג'עאפאת מחמוד עביאת

[המערער]... התחלנו לעבוד רגיל, חיכינו קצת, ולקח לי הרבה זמן על מנת שנכין את הפיגוע... וג'עאפאר שאל אותי אם אני מוכן לעשות את הפיגוע, כי הוא חשב שאני לא מוכן ורוצה לבטל את מה שתכננו. הגיע [המתלונן] לבית היו לו שקיות בידיים. ישבתי אני ביחד עם ג'עאפאר ושתינו קפה ועישנו סיגריה, ואחר כך התחלנו לעבוד רגיל, ובשעה 11:00 תפסנו את [המתלונן] מאחורה, דחפנו אותו לאמבטיה אני ביחד עם ג'עאפאר, ואז ג'עאפאר הוציא את בקבוק הגז מהכיס שלו והתיז על הפנים של [המתלונן], ואני הזהרתי את ג'עאפאר שלא יתיז על הפנים שלי, ואז ג'עאפאר התיז את הגז על פניו של [המתלונן]. [המתלונן] נפל על הרצפה מיד ולא עבר הרבה זמן, ולאחר מכן אני וג'עאפאר הכינו את [המתלונן] באמצעות פטיש שהיה במקום באמבטיה אני החזקתי את הפטיש ביד שלי ונתתי בראש של [המתלונן],

ובאותו זמן... ג'עאפאר הכה את [המתלונן] עם הרגליים שלו בראש של [המתלונן]". בעמ' 2 של ההודעה נשאל סלאמה על התכנון שקדם לניסיון הרצח, ועל כך השיב: "אנחנו ישבנו בבית לבד אני וג'עאפאר, וגעאפאר תכנן ביחד עמי להרוג יהודי, התכנון היה לעשות פיגוע לא משנה איזה פיגוע, חטיפה, להרוג, וזהו". גם בהמשך חקירתו חזר סלאמה והודה בניסיון הרצח בו היה מעורב ביחד עם המערער, ואף שיחזר את המעשה.

4.

כאמור, הכחיש המערער את נוכחותו בדירת המתלונן, ואף הרחיק לכת עד כדי טענה שהוא לא מכיר כלל את סלאמה. אולם גרסה זו הופרכה עד ששוב אין ספק כי המערער לא הקפיד לומר אמת בסוגיה זו. נבהיר:

א)

בבוקר יום תקיפתו של המתלונן ביקר בדירתו עד התביעה שלמה בר, וזה הבחין בשני פועלים העוסקים בשיפוץ המקום. במסדר זיהוי שנערך בהשתתפותו של בר בתאריך 16.1.07, הוא הצביע על המערער כאחד הפועלים שראה בדירה.

ב)

אותו מסדר זיהוי נערך מספר שנים לאחר האירוע, ומטבע הדברים חלוף הזמן אינו מיטיב עם זיכרונם של הבריות. אולם התברר כי שלמה בר לא שגה בזיהוי, הואיל ובדירה אותרו טביעות אצבע של המערער (ראו ת/18), וכן אותרו ממצאים ועליהם הפרופיל הגנטי שלו (ראו ת/17). לעניין זה נוסיף, כי בחוות הדעת של המעבדה הביולוגית נקבע כי שכיחות הממצאים היא אחד ליותר ממיליארד, ועל כן ניתן לומר כי בפנינו זיהוי ברמה של וודאות מוחלטת.

ג)

נראה כי אותם ממצאים גרמו למערער לרכך מעט את גרסתו, לאמור, במקום הכחשה מוחלטת של נוכחות בזירה, הוא טוען כי לא נטל חלק בתקיפה. דא עקא, את הגרסה הזו הוא מעולם לא טען, וממילא גם לא נחקר עליה, שהרי אז היה נאלץ להסביר את מעשיו במקום, את הכחשתו עובדה זו, ובעיקר, מה עשה נוכח תקיפתו של המתלונן בידי סלאמה.

בנסיבות אלו אנו סבורים כי בית המשפט המחוזי היה רשאי גם רשאי לדחות את דבריו של המערער, שכאמור, האמת לא היתה נר לרגליו, ולהעדיף עליה את גרסתו של סלאמה בחקירתו. זה האחרון מסר כי הוא והמערער התכוונו להמית יהודי, והאמצעים בהם נקטו (מהלומה עם פטיש ובעיטות בראשו של המתלונן) נועדו לגרום לתוצאה זו. לפיכך, גם הכוונה הפלילית הדרושה להרשעה בעבירה לפי סעיף 305 לחוק העונשין הוכחה כדבעי, ומכאן החלטתנו לדחות את הערעור כנגד ההרשעה.

5.

באשר לערעור נגד העונש – המערער חטא בעבירות קשות ביותר, שכמעט וגרמו למותו של אדם רק משום היותו יהודי. על התנהגות נפשעת זו נכון היה להגיב בחומרה רבה, ומקל וחומר שהיה נכון לעשות זאת נוכח העבירות הנוספות בהן הורשע המערער. אכן, תקופת המאסר שנגזרה לסלאמה היתה קצרה מזו שהושתה על המערער, אולם סלאמה בחר להודות בעובדות המפלילות שיוחסו לו, וכידוע נוהגים לזקוף עניין זה לזכות נאשם בעת גזירת עונשו.

אי-לכך, הערעור נדחה על שני חלקיו.