ע"פ 1474/10 פלוני נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

המערער, יליד שנת 1959, הוא דודה של קטינה ילידת חודש אוקטובר 1994 (להלן: הקטינה). בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי מרכז נטען, כי בשלושה מקרים בשנים 2002, 2004-2003 ו-2008, אנס המערער את הקטינה, ובמקרה נוסף הוא ביצע בה ניסיון אינוס. באותן שנים הוא ביצע בה גם מעשה מגונה שעובדותיו אינן פשוטות כלל ועיקר.

המערער הודה בעובדות המפלילות שיוחסו לו, והוא עשה זאת לאחר שלבית המשפט הוגשה חוות דעת של המרכז הרפואי לבריאות הנפש בנס-ציונה, לפיה הוא אמנם לוקה בנפשו, אולם בעת ביצועם של המעשים כושר שיפוטו לא נפגע באופן משמעותי, והוא ידע להבדיל בין מותר לאסור. בעקבות הודאתו הורשע המערער בעבירות אינוס של קטינה בת משפחה שטרם מלאו לה 14 שנים (שלוש עבירות), ניסיון אינוס ומעשה מגונה בבן-משפחה. על כך הוא נדון לתשע שנות מאסר ושתי תקופות של מאסר-על-תנאי, ועונש זה עומד במרכזו של הערעור שבפנינו. המערער סבור כי בית המשפט המחוזי החמיר עמו מעבר למתחייב, תוך שהוא נמנע מלתת משקל הולם לעובדה כי מדובר במי שנמצא לוקה במחלת נפש, שרוי במצב פסיכוטי, וועדת אבחון מצאה כי הוא מתפקד ברמה גבולית. עוד נטען, כי חשיפת מעשיו של המערער פגעה בו ובמשפחתו; אין חשש להישנות המעשים, ואף הקטינה ביקשה שלא להחמיר עמו. לבסוף, נטען כי בגזר-דינו סטה בית המשפט המחוזי מרמת הענישה הנוהגת.

אין בידינו להיעתר לערעור. המערער, שבעת תחילת הפרשה עליה הוא נקרא לתת את הדין היה בן 43, אנס את הקטינה בת משפחתו לראשונה כשהיתה בת שמונה שנים בלבד. חמורה לא פחות היא העובדה שהוא חזר על מעשיו בשני מועדים אחרים, וכל זאת קודם שמלאו לקטינה 14 שנים, ובשתי הזדמנויות נוספות "הסתפק" בניסיון אינוס של הקטינה וביצוע מעשה מגונה בגופה. אלה הם מעשים קשים ומחרידים, ובנסיבות רגילות היה ראוי מבצען למאסר ממושך במידה ניכרת מזה שהושת על המערער. בית המשפט המחוזי לא נהג כך, והלך לקראת המערער כברת דרך ארוכה הואיל ולנגד עיניו עמדה גם מחלתו של המערער והעובדה שהוא אינו ככל האדם. לא ראינו מקום או עילה להוסיף ולהקל עם המערער, ומכאן החלטתנו לדחות את הערעור.