ע"פ 1481/10דוד ארבץ נ. עיריית ירושלים

לפניי ערעור על החלטתו של בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים (השופטת ת' בר-אשר צבן ) מיום 17.2.2010, שלא לפסול עצמו מלדון ב-ת"פ 6420/09.

1.

ביום 23.7.2009 הוגש לבית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים כתב אישום נגד המערער, המייחס לו עבירת חנייה לפי סעיף 5(ג) לחוק עזר לירושלים (העמדת רכב וחנייתו), התשכ"א-1960. ביום 29.10.2009 התקיים דיון בעניינו של המערער בפני השופטת בר-אשר צבן , במהלכו אישר המערער כי בעת מתן הדוח היה הרכב המופיע בתמונות שהציגה באת-כוח העירייה בשימושו. עם זאת, ביקש המערער להוכיח טענתו כי מדובר בחנייה פרטית ולפיכך אין לעירייה סמכות אכיפה במקום. בהמשך הדיון הרשיע בית המשפט את המערער במיוחס לו בכתב האישום. בהכרעת הדין נקבע כי מהתמונות שהוצגו בדיון עולה בבירור כי מדובר בשטח ציבורי, וכי אין בסיס לטענותיו של המערער. כן נקבע במסגרת גזר הדין, בו הוטל על המערער קנס על סך 550 שקלים, כי לא היתה כל הצדקה שהמערער יבקש להישפט.

2.

המערער ערער על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים בפני בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט י' נועם ). ביום 21.1.2010 נדון הערעור והתקבל. בפסק דינו, קבע בית המשפט המחוזי כי הרשעתו של המערער בבית המשפט לעניינים מקומיים ניתנה מבלי שהודה בעובדות כתב האישום ומבלי שנתקיים הליך של שמיעת ראיות. כן קבע בית המשפט המחוזי כי: "כבר נקבע על ידי בעבר, לא אחת בתיקים דומים, כי כאשר נאשם אינו מודה בעובדות כתב האישום, אין מנוס מהבאת ראיות להוכחת העובדות שהנאשם אינו מודה בהן". לפיכך קבע בית המשפט המחוזי כי פסק הדין של בית המשפט לעניינים מקומיים יבוטל והתיק יוחזר לערכאה הדיונית לשמיעת ראיות. בהמשך, נודע למערער כי התיק נקבע לשמיעה מחודשת ליום 21.2.2010 בבית המשפט לעניינים מקומיים, בפני השופטת בר-אשר צבן . ביום 16.2.2010 הגיש המערער בקשה כי המותב יפסול עצמו מלישב בדין (להלן: בקשת הפסלות ). בבקשת הפסלות נטען כי הדיון בפני השופטת בר-אשר צבן היה "טראומטי" בעבור המערער וכי השופטת לא אפשרה לו לטעון את טענותיו. משכך, נטען כי מתעורר חשש ממשי כי המערער לא יזכה למשפט הוגן באם יידון התיק בשנית בפני השופטת.

3.

ביום 17.2.2010 דחתה השופטת את בקשת הפסלות. בהחלטתה קבעה השופטת כי אין הצדקה לתחושותיו של המערער, שכן עניינו טופל באופן השגרתי בו מטופלים תיקים מסוג זה, וכי ניתנה לו הזדמנות לטעון טענותיו בפני בית המשפט. כן נקבע, כי מדובר בתיק שאין בו כל רגישות או מורכבות המצדיקות את העברת הדיון לשופט אחר, וכי בקשת הפסלות אף הוגשה בשיהוי שכן ראוי היה להגישה מיד עם מתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בערעור.

4.

על החלטה זו הוגש הערעור שלפני. לאחר שעיינתי בחומר שלפני, ומששקלתי את טענות המערער, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. כבר נפסק לא אחת כי דבר יום ביומו הוא שערכאת הערעור מחזירה את התיק לשמיעה לאותו שופט אשר שמע עדים ואף קבע לגביהם ממצאי מהימנות, וחזקה על שופט מקצועי שיוכל לדון מחדש בתיק ללא משוא פנים (ראו: ע"פ 7724/02 צבי נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 3.10.2002), ע"פ 6462/02 מדינת ישראל נ' מנדורי (לא פורסם, 27.8.2002)). בנסיבות המקרה דנן, אכן נפל פגם, כפי שציין בית המשפט המחוזי, בכך שהשופטת לא אפשרה למערער להביא ראיותיו בכדי לשכנע כי חניית הרכב במקום מותרת. משכך, ולאור האמור בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, על השופטת לדון בראיות אותן יציג המערער בלב פתוח וללא דעה קדומה, וכך בטוחתני כי ייעשה.

הערעור נדחה.